שאלות הלכתיות - שנשאלו מציבור הגולשים באתר.

שלום כבוד הרב! לפני שנתיים חזרתי בתשובה, ואט אט אני מתקדם. אך ישנו דבר, שמאוד מוזר בעיניי ביהדות, ולא נותן לי מנוח. אני שומע רבות מחברים, על סגולות שונות ומשונות. כמו 'חַמְסָה', 'רוֹדָא', וקשירת חוט אדום על היד - ועוד כל מיני מנהגים מוזרים, שאין הדעת סובלתם. ואם בהתחלה חשבתי, שזו סתם המצאה של אנשים תמימים - די מהר התברר לי, שסגולות אלו מופיעות במקורות. האם תוכל להסביר לי בבקשה, מה השייכות של 'סגולות', הנראות כ'אֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת' (שאין להם יסוד) - ל'יהדות', שעומדת על 'רַצְיוֹנָל' (יסוד הגיוני), והבנה מחייבת? ואיך זה עובד בפועל? תודה רבה!

תשובה:

שלום רב!
אכן שאלה מצוינת שאלת, המצריכה אריכות רבה.
ובמקרות הסברתי באריכות: כיצד הסגולה עובדת? - ומה שייכותה על פי היהדות?

אך בדרך קצרה, אומר לך:
כמו שאדם, עשוי מבשר גידים ועצמות - אך יש לו כוח רוחני, שמפעיל אותו.
(להמחיש: הלא גם לאדם מת, יש עין - אבל הוא לא רואה בה. מחסרונו: את הכוח הרוחני, שמפעיל אותה)
כך הבריאה כולה, פועלת על ידי כוחות רוחניים, שמפעילים אותה.
ואף ששכר המצוות, ועונש העבירות, שמור לעולם הבא.
מכיוון שהבריאה כולה, נוצרה על פי התורה - כעין: הוראות הרכבה.
בהכרח! המצוות והעבירות, פועלות בכוחות הרוחניים הללו.

ואמנם, הסתיר הבורא (מסיבות המבוארות במקורות): אלו מצוות פועלות בעולם, לעושר, או לבריאות. וכן, אלו עבירות גורמות לחולי, ולמיתה.
על כל פנים, זאת נדע בברור! כי הם פועלים בבריאה.
כל עבירה/מצווה, לפי מה שהיא, ולפי כוח הבריאה הטמון בה.

וכשם שיש צמחי מרפא, המועילים לרפואות שונות. וצמחי מוות, המזיקים לאדם, ואף יכולים להמיתו, בדרך הטבע - כך גם המצוות, והעבירות.

וכמו כן, הוא בעניין 'הסגולות': הסגולה מפעילה, את הכוח הרוחני, שאליו היא רומזת.
לדוגמא: כאשר נחלה האדם – הרי הוא מפני, שנחסר בו הכוח החיוני, של אותו האבר.
וכאשר יפעילו את אותו הכוח, על ידי עשב מסוים, או אמירה, שכנגד אותו האבר – הרי יחזור האבר לחיותו, ויתרפא.
[נצייר לעצמנו: אדם, הנמצא בחדר סגור, ללא חמצן. שאף שאין החמצן נראה לנו במציאות. אט אט, ייחלש האדם, עד שימות. כיון שיחסר לו, הכוח החיוני של גופו. וכשנחזור ונפתח את החדר, יזרום חמצן פנימה, וישוב הכוח החיוני לאדם]

אלא, שבין הסגולות השונות - יש להבדיל, בין 3 סוגים.
  • {א} סגולה המופיעה בדברי חז"ל - זו וודאי פועלת! שכן הוטבעה היא בוודאות, בטבע הבריאה.
    אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתה מיידית – רק בטווח הארוך. בנוסף ייתכן, וישנם כוחות סגוליים, המנוגדים לה. כמו כן, ישנם גם שינויי טבעים, במשך הדורות - וייתכן וכיום, היא אינה רלוונטית. (כמו שביארתי בהרחבה, במקורות).
    ולכן, מכל הסיבות שהוזכרו, לא בהכרח תראה התוצאה.
  • {ב} סגולה שנקבעה בפי ההמון, ומופיעה בספרי גדולי הדורות - ישנה מחלוקת בין הראשונים, האם כוחה יפה. (כמו חלק מהסגולות שהזכרת)
  • {ג} סגולה שאינה מופיעה בספרים תורניים - ייתכן מאוד, ואינה אלא עורבא פרח, (פירוש: דבר שאין בו ממש). ומצוי מאוד בזמנינו, אינשי דלא מעלי, (פירוש: אנשים לא הגונים), שמנצלים את תמימות העם, בהבטיחם ישועות על ידה, כדי לקנות את לב שומעם.
ולכן, הכל תלוי!
האם הניסיון מוכיח, שאכן סגולה זו מצליחה - כי אז, יש לייחס לה חשיבות.
[לדוגמא: תפילה 40 יום רצופים בכותל, על בקשה אחת - הוכחה כמועילה בהרבה מקרים, אף שאין לה מקור ברור. רק מפורסם על הרה"ק ר' שלמה מזעווהיל זצוק"ל, שהנהיגה.
לעומת זאת: ישנם סגולות המופיעות במקורות - אך לא ניכרת פעולתם כלל]

בנוסף!
בספר רפאל המלאך כתוב: שאף סגולות/קמיעות, שידועות כפועלות - "אם יאמר אותם איש בער, אשר לא ידע מה הוא סח, יש ספק גדול, אם יועיל מאומה. כי מלבד שנצרך להיות לו ידיעה, העיקר היותר גדול, הוא: שהסגולה תצא, מן פה קדוש שלומד תורה".
[לדוגמא: אישה בהריון, והעובר 'עַכּוּז' - סגולה ידועה, מהגרי"י פישר זצוק"ל, על שתייה ממעין הסטף, ע"פ סדר מסוים.
ומהניסיון, כי סגולה זו פועלת, דווקא כשנאמרת על ידו. כיום לאחר פטירתו, ניתן לפנות לבנו]

מלבד זאת, אעיר!
שאין ראוי להתעסק יתר על המידה, בסגולות. והעיקר! לעשות מעשיו לשם שמים. ותורה ומעשים טובים, אגוני מגנו, ואצולי מצלו. (פירוש: מגינים ומצילים)
וכן שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, תלמידו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, שלא הייתה דעת מרן נוחה, בהתעסקות בסגולות.
ומחתן מרן, הרה"ג אהרון בוטבול שליט"א - שמעתי: שהיה מרן משיב לחוששים מ'עין הרע', שהוא עצמו סומך על התפילה, שאומרים בברכות השחר: "שתצילני... מעין הרע". ויותר, לא היה מתעסק בזה.

בנוסף, לגבי קשירת חוט אדום על היד - שהזכרת.
ראוי להימנע! שיש אומרים: שיש בזה איסור, משום דרכי האמורי.

לגבי סגולות, הפועלות ברוחניות, כמו: כפרת עוונות, וכדו' - התבאר בארוכה במקורות: שפעולתם, רק אחרי תשובה שלימה. ואז הם מועילים לניקוי החטא, במקום ייסורים.
[וכך שמעתי אחר זמן, גם מפה קדשו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל]


מקורות והרחבה:

ראשית נברר! מהי סגולה?
המילה סגולה, מופיעה בתנ"ך כמה פעמים - ולדוגמא:
בספר שמות פרק יט פסוק ה נאמר:
וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־ הָאָֽרֶץ:
פירושו המילולי, של המילה 'סגולה' - הוא: קניין.
כלומר, הקב"ה אומר לישראל: והייתם קנויים לי מכל העמים, להיות מיוחדים לקדש שמי בעולם.
הפירוש החופשי של המילה - מתרחב לקניין חשוב, ל'אוצר', לדבר חביב.
וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה, בספר קהלת (פרק ב פסוק ח)
כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:

וכך פירש רש"י שם:
"וסגולת מלכים - גנזי מלכי. זהב, וכסף, ואבן יקרה - שהמלכים מסגלים בגנזיהם:"
ועל-פי-זה, פירש רש"י שם בפרשת יתרו, (פרק יט פסוק ה), את פסוק זה - וז"ל:
"והייתם לי סגלה - אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות..."
[ובאבן עזרא פירש, (שם בפירוש הקצר): סגולה - "דבר נחמד". והר' יוסף בכור שור, פירש שם: "לשון יוקר וחביבות"]

וכן הוא בלשון חכמינו, (בתלמוד מסכת בבא קמא דף פז עמוד ב)
"החובל בבנו גדול - יתן לו מיד. בבנו קטן - יעשה לו סגולה".
רוצה לומר: כיון שהקטן אינו יודע לשמור את דמי נזקו, יעשה לו אביו, (או ב"ד, עי"ש בראשונים) "אוצר" לשומרו, עד שיגדל.
והמילה בהטיותיה השונות, מתרחבת לרכישה של דבר יקר ערך.
כמצוי בזמנינו, לומר איש לחברו: אתה מסוגל לכך! - דהיינו, אתה תרכוש הרגל פלוני.

אך אין ספק! שהשימוש הנפוץ ביותר, למילה "סגולה" - הוא: עשיית מעשה קטן, או אמירה כל שהיא - ובהתאם לקבל ממנה, תוצאה לא הגיונית, ולא 'פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹנָלִית', (פירוש: ללא יחס מותאם - לעומת ההשקעה).
ובהמשך יבואר, פירוש עמוק ונפלא, בדברי התורה: "והייתם לי סגולה" - הנוגע לענייננו!
 
שימוש בסגולות:

ואכן בחז"ל, אנו מוצאים משמעות רבה לסגולות.
למשל, בתלמוד בבלי מסכת שבת (דף סו עמוד ב): מובאים רפואות רבות, לכאבים - על ידי, אמירת לחשים שונים. וכהנה רבות בתלמוד.
גם סגולות רוחניות, נמצאים בחז"ל. כמו לדוגמא, בתלמוד בבלי מסכת שבת (דף קיט עמוד ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך', בכל כחו - קורעין לו גזר דינו".
ועוד שם:
"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת, ואומר: "ויכלו" שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו, ואומרים לו: 'וסר עונך, וחטאתך תכפר'".
[ועיין שם בפנים, עוד סגולות נוספות. יובאו חלקם לקמן]

איך זה עובד?
וכל בר שכל, שדעת בקרבו - שואל: כיצד ייתכן הדבר?
היעלה על הדעת, שאיזו אמירה כלשהי - תועיל לכאב?
והאם ייתכן, שחוטא שהרבה לפשוע - ינקה מעשיו ב-'אִבְחָה' אחת, ובאמירה קלה של: "אמן יהא שמיה רבא", או אמירת: "ויכולו"?

סגולות רוחניות:
נתחיל לברר, בסגולות המובאות בחז"ל, למחיקת עבירות.
והנה, רבנו החסיד, רבי אליעזר פאפו זיע"א, בספרו 'פלא יועץ' - ערך 'הגדה', כתב:
"אחת מהדברים המועילים דרך סגולה, לכלה פשע ולהתם חטאת. כשהחכם יושב ודורש בדברי הגדה, ואומר קדיש, ועונין אחריו, אמן יש"ר. הקב"ה, מוחל עונותיהם של ישראל. כך אמרו רז"ל.
ובודאי שזהו, אם יקדים להתחרט על העבר, ויקבל עליו להשתדל, שלא ישוב עוד לכסלה, לעשות רשע. גם ה' נושא עון, ועובר על פשע. ואף גם זאת צריך, שיהא שומע הדרשה בחיבה, ועונה אמן יש"ר בכוונה. אז, עושה נחת רוח גדול ליוצרו. שהרי אמרו רז"ל, דעלמא קיימא, אקדישא דאגדתא. ואף שאין אתנו יודע לכוין, מעשה ידינו כוננה עלינו. וגם ה' יתן הטוב, ויצוה מחילה."

אתה הראת לדעת!
כיצד התקשה בשאלתנו: כיצד ייתכן הדבר? ומה יועיל ומה יוסיף אמירה קלה, לבטל כל חטאיו?
ולכן הכריח לומר: שאכן איש זה עשה תשובה מכבר. ואף, הוסיף לומר: כי סגולה זו, היא מעשה גדול, ועושה נחת רוח ליוצרו.
אך ברור! שאין התשובה מספקת, לגודל השאלה: שהרי, אם איש זה עשה תשובה - מה לו צורך באמירה זו?
ואם לא עשה תשובה, מה יועיל באמירתו: 'אמן-יהא-שמיה-רבא' - אף אם היא חשובה ביותר, כיצד ביטל בה עוונותיו?

ואכן, לגודל השאלה, הפליא הרב בשנית - בערך 'סגולה'. לבל נזלזל בדברי רבותינו, לומר: שאינו מועיל ממש. וז"ל:
"יש כמה דברים, המועילים לכלא פשע, ולהתם חטאת, בדרך סגולה. והחי יתן אל לבו, להזדרז בהם. כי בלא סיגופים, ותעניות, ומתן דמים, יתכפרו עונותיו. ובלבד! שיעשה הדברים כהלכתם וכמשפטן, ביראה ואהבה. ואם לא ישמור לעשות, מה יענה ליום פקודה? וענוש יענש כפלי כפלים, ממה נפשך. כי הכל הוא דברי רז"ל הקדושים, בש"ס. ומדרשיהם אמת, ודבריהם אמת. ואם אינו מאמין, ומלעיג ע"ד חכמים, נידון בצואה רותחת. ואם מאמין, ואינו מקיים, הרי זה מתחייב בנפשו. שאינו חושש להחיש מפלט לו, בקלים שבדמא"י. ואין לו מקום פטור. וגדול עונש האחרון, מן הראשון. לא חס על כבוד קונו, ועל נפשו.
[לכן, לו בכח יגבר איש, לקיים כל דבר מדרכי התשובה. ובפרט, הדברים הקלים המסוגלים לכפרה. ונזכיר הדברים בקצירת האומ"ר, כמו שהביאם מוהרי"א ז"ל בס' צפורן שמיר, והיו לזכרון תמיד, לשמור ולעשות ולקיים. ואלו הן: כל העונה אמן יהא ש"ר בכל כחו. (פי': בכל כוונתו, ובתנועת אבריו הפנימיות). אפי' היה בו שמץ מינות - מוחלין לו. כל השומר שבת כהלכתו, אילו עבד ע"ז כדור אנוש - מוחלין לו כל פשעיו. כל השומע אגדה מפי הדורש, ועונה איש"ר - מכפרין לו עונותיו. כל האומר שירת הים בשמחה, ובעצמו שיער, כאלו הוא נצול, ופרעה וחילו נטבעו, אומר שירה - מכפרין לו עונותיו. כל מי שבוכה, ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו. כל המתפלל בע"ש, ואומר: ויכלו - שני מלאכי השרת אומרים לו: וסר עונך, וחטאתך תכופר. יסורין - ממרקין עונותיו של אדם. ואם קבלם מאהבה - יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצליח. כל העוסק בסדר קרבנות - כאלו הקריבם, ומוחלין לו על כל עונותיו. כל העוסק בתורה לשמה - עונותיו מתכפרין, ורבו מעלותיו. כמו שאמרו, בפרק קנין תורה. כל המתעטף בציצת, ומניח תפלין, וקורא ק"ש, ומתפלל - מוחלין לו ע"כ עונותיו. כל המצטער ובוכה ביוהכ"פ, כשקורין פ' אחרי, על אבודיהון דצדיקייא - קב"ה אכריז עליו: וסר עונך. כל מי שנעשה לו נס, ואומר: שירה - בידוע, שנמחלו לו עונותיו:]"

אך, אמנם אנו מאמנים בדברי רבותינו - אבל תורה היא, וללמוד אנו צריכים!
ואם אכן הדברים כפשוטם, לא נמצא איש ישראלי, שיש בידו עוון או חטאת - שהרי כל איש שומר תורה ומצוות, מקיים הרבה מדברים אלו, דבר יום ביומו?

אך התשובה לשאלותינו, רמוזה בדבריו שם - בערך 'תענית'. וז"ל שם:
"והן אמת, שעיקר התשובה הוא: שיתחרט על החטא, חרטה גמורה. ויעיד עליו יודע תעלומות, שגמר בלבו שלא ישוב עוד לכסלה. כמ"ש הרמב"ם. עד כדי שאמרו: שהמקדש את האשה, ואמר לה: ע"מ שאני צדיק גמור, הרי זו מקודשת. אפילו אם היה ידוע לנו, שהוא רשע גמור. דשמא, הרהר תשובה בלבו. נמצא! שבהרהור תשובה לחוד, נעשה צדיק גמור...
ותקשה על תיקוני התשובה לרבינו האר"י, ושאר מקובלים, שחייבו כמה תעניות על כל חטא וחטא? כבר תירצו לזה, שהתעניות וסיגופים צריכים, להתם ולכלא המשחיתים והמקטרגים, שנבראו ע"י העונות והפשעים. שהעובר עבירה א', קנה לו קטיגור א'. וגם כדי לטהר, את אשר פגם. והרי זה דומה, למי שזדון לבו השיאו. או מחמת מעוט זהירותו, ליכלך היכל המלך. וישנאהו המלך שנאה גדולה, על אשר מלאו לבו לעשות כן. וכאשר נתחרט ובא אל המלך, ויפול לפני רגליו, בכה ויתחנן לו. מחסדי המלך החסיד, שתכף מתרצה אליו, ומוחל אשמתו, ואוהבו נדבה. אך בתנאי, שיקנח את אשר לכלך היכל המלך. ולפי גודל הלכלוך, ולפי יבשותו, כך צריך עמל ויגיעה רבה, לקנחו. ואם יתעצל האיש מלקנח את אשר לכלך, ענוש יענש על אשר לא חס על כבוד המלך החסיד. וסוף סוף הוא צריך, שיקנח ע"כ שלא בטובתו. ונוסף גם הוא, שבראות המלך רצון הטוב של האיש, שרוצה לתקן את אשר קלקל, גם הוא ישלח עזרו, באופן שבמעט טרחא, יתוקן. לא כן! לאיש שלא חס על כבודו, גם המלך לא יחוס עליו, ויניחנו שיהא מאריך טרחא, עד שיתקן את אשר עיותו. כן הדבר הזה! דנהי שהקב"ה, מלך רחום וחנון... אבל עכ"פ, צריך לטהר את אשר פגם למעלה, בשמות הקדושים וכסא כבוד. וכדומה. ואשר קלקל צינורות השפע. ואשר ברא משחיתים לחבל. ע"י, שפלגי מים ירדו עיניו, ויענה נפשו בתעניות וסגופים, ומיני ענויים וסגופים ויסורים של אהבה, שמקבלם על עצמו ברצונו הטוב, מחמת אהבה שאוהב את קונו, וחס על כבודו. הכל לפי מה שהרבה אשמה, ולפי מה שעבר זמן שלא שת לבו לתקן את אשר עיותו... והמעט שעושה ברצונו הטוב, חשוב הרבה... הנה כי כן, חייב אדם לחוס על נפשו, ועל כבוד קונו. וכל אשר בכחו לעשות, לתקן את מעוותו, יעשה... והכל עולה לחשבון גדול, לכלא פשע ולהתם חטאת. וכגון זה: לא ימצא פתחון פה לומר: שלא עצר כח. כי אלו דברים, שאין בהם חלישות חיל. וכן להיות מן הנעלבים ואינם עולבים. שמח ביסורין. מעביר על מדותיו. וכהנה כמה דברים, שמסוגלים לכפרה. כמ"ש בערך סגולה. הן הם מקטעים רגלי האנשים, שאינם מתענים, באומרם: שלא עצרו חיל. מה יענו ליום פקודה, על שלא עשו אלה?"

וכן כתב שם, - בערך 'תשובה'. וז"ל:
"וכן, בכל הדברים המסוגלים לכפרה. כאשר כתבנו לעיל, בערך סגולה. הבעל תשובה ירדוף אחריהן, לעשות נ"ר ליוצרו, ונרצה לו, לכפר עליו".
כלומר, אף אמנם, שכדי לחזור בתשובה, יש לנהוג כמבואר במשנה במסכת יומא (דף פה עמוד ב), בחילוקי הכפרה. וברמב"ם הלכות תשובה (פרק ב הלכה ב) בצורת התשובה: 'חרטה, וידוי, קבלה לעתיד" - ואם יעשה כן, וישוב באמת, ימחל לו ה', מחילה גמורה.
אך נפשו שנטמאת בעבירה, הרי היא צריכה ניקיון, ותשובת המשקל בייסורים - כפי גודל, חומרת והנאת העבירה.
ולזה יועילו, כל הסגולות הללו, לכלה פשע ולהתם חטאת.
שכנגד החילול ה', והלכלוך הנורא שעשה - הרבה עכשיו להפך, בקידוש ה', והגדלת כבוד שמיים.
ובלבד, שהקדים לחזור בתשובה. (ונמחקה עצם העבירה)
[וכך שמעתי אחר זמן, גם מפה קדשו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל]


סגולות גשמיות:
כעת נברר! מה שנמצא בחז"ל, על דברים המסוגלים לרפואה, ואורך ימים.
כיצד ייתכן הדבר - שאדם יעשה משהו קטן, והרי זה יפעל בעבורו, גדולות ונצורות?
והנה בסוף פרשת בראשית (פרק ו), מספרת לנו התורה, דברים מבהילים - נעיין בהם לרגע!
(ה) וַיַּ֣רְא יְקֹוָ֔ק כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:
(ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְקֹוָ֔ק כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ:
(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:
(ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָֽק:
נדייק, בפסוקי התורה!
'ונח מצא חן' - משמע! שכיון שניחם ה' על כל הבריאה, היה גם נח ראוי לאבד בתוכה - אלא: שמצא חן, ובכך ניצל.
וכך הם דברי חז"ל, במדרש רבה (בראשית פרשה כח):
"אמר ר' אבא בר כהנא: כי נחמתי כי עשיתים - ונח מצא חן. אתמהא! אלא אפי' נח שנשתייר מהם, לא שהיה כדאי, אלא שמצא חן."
ואלו דברי רבנו חיים בן עטר זיע"א, בספרו 'אור החיים', (שם):
"ונח מצא חן בעיני ה' - פירוש, לא לצד מעשיו. כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם, לא יצילנו היותו צדיק. ולזה הוצרך לומר: מצא חן, ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר: כי לא היה צדיק. כי הגם שהיה צדיק, לא תצילנו צדקתו, אלא בחינת החן שהשיג, מאמצעות בחינת המצות.
כי יש לך לדעת! כי יש מצוה, שתועלתה היא, להמשיך חן על האדם. או בבחינת ג', או ד' מצות ידועות. וה' לא הודיע תועליות המצות, לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא עקב), שירוצו כל העולם, לתועליות. וזה נח זכה, ומצא החן, גם שמו יגיד כן, נח חן:"
פה! פותח לנו האור החיים, צוהר גדול, לעולם ה'סגולות' - כי אכן יש מעשים מסוימים, הפועלים נפלאות, בעולם הזה.

ואלו דברי חז"ל המלאים, במדרש תנחומא (בובר, פרשת עקב פ"ב), מהם הוציא האור החיים, את דבריו:
"אמר ר' חייא: משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס בו פועלים, ולא גילה להם המלך שכר נטיעותיו. כי אילו גילה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזה נטיעה שכרה מרובה, ונוטעין אותה. נמצאת מלאכת הפרדס, מקצתה בטילה, ומקצתה קיימת. כך! לא גילה הקדוש ברוך הוא בתורה, שכר כל מצוה ומצוה. שאילו גילה, נמצאו המצות, מקצתן קיימות, ומקצתן בטילות...
תני, ר' שמעון בן יוחי: שתי מצות, גילה הקדוש ברוך הוא, מתן שכרה. אלו הן: קלה שבקלות, חמורה שבחמורות. קלה שבקלות - 'שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך. למען ייטב לך, והארכת ימים'. (דברים כב ז). חמורה שבחמורות - 'כבד את אביך ואת אמך וגו', למען יאריכון ימיך וגו' (דברים ה טז). הרי הן שוין בעולם הזה, במתן שכרן."

כלומר, אף ששכר מצווה, הוא בעולם הבא! מכל מקום, יש מצוות שגומלות שכר, גם בעולם הזה.
אמנם, שונים הם בתכלית - בתגמולם.
כי בעוד בעולם הבא, נמצא שכרו - לפי גודל מאמצו, וחומרת מעשהו. בעולם הזה, שכרו משתנה - בהתאם לסגולת המצווה.

וכך ביאר רבינו האור החיים, בספר ויקרא (פרק יח פסוק כד) את המדרש הנ"ל:
"שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסוגלתם בנים, וכן על זה הדרך. וחש ה', כשיתגלה הדבר, כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ, ובמה שצריך. ולא ישתדלו בשאר מצות, כמצטרך. לזה סתם הדברים. ובזה, ישתדל האדם בכולן, כדי שתבוא לידו, גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו. ובזה יש טעם, למה שאנו רואים, כמה בני אדם, רעים לשמים ולבריות, ובתיהם שלום מפחד, מלאים כל טוב. כי אפשר, שבא לידם מצוה, שסגולתה הצלחת עולם הזה. ואין העבירות שעושים, מונעים סגולת המצוה והצלחתה. וכל זה, בבחינת מצות עשה. ובמצות לא תעשה, יהיה הדבר כן: יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענתם ברחמנות, ויש כ"כ אכזריות. והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות - ולא נכרתו, הגם שעמדו בתוקף הרשע, עד שעברו זמן הכריתה. אלא ודאי, שיש שמשתלם עליה בעולם הזה, ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא, שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם, מוסר המשתלם בעולם הזה, להיותו נגלה מעונש הנסתר:"

כלומר, הלא דרך בני האדם, להעדיף את הטוב המורגש להם עכשיו, ולא מה שמובטח להם לעתיד.
ולכן החשש, שיבחרו במצוות הנוחות להם, בזה העולם - ולא ישתלמו בכל המצוות, הנצרכות לתיקונם השלם, לעולם הבא.

כיצד משתלמת המצווה - בעולם הזה?
ואלו דבריו, בספר שמות (פרק כ פסוק יב). בפרשו את הבטחת התורה: לאריכות ימים - למכבד אביו ואימו:
"למען יאריכון - אמר: יאריכון, שמשמע מעצמם! ולא אמר: אאריך ימיך. אולי שירצה לומר: כי מצוה זו, סגולתה היא אריכות ימים, מלבד שכרה מה'. כי יש מצות, שיש בהם סגולות נפלאות, מלבד שכר אשר קבע להם ה', וזו גילה אותה ה':"
ואלו דבריו המבהילים, בפרשת וירא, (בראשית פרק כא), בבואו לבאר: כיצד נפקד אברהם בבן? - רק לאחר שהתפלל על אבימלך, שיפקד בבנים. וז"ל:
"וה' פקד וגו' כאשר אמר... ומטעם: 'כל המתפלל על חבירו, הוא נענה תחילה' (בבא קמא דף צב.) ... כי תפלתו על אבימלך, הוא דבר המעמיד לפקידת שרה. והבטחתו יתברך היתה, שיתן לו בן. והזמין לו ה' מצוה, שסגולתה שיפקד. ובזה, נתקיימה הבטחתו. והוא אומרו: 'כאשר אמר'. פירוש: ולצד האמירה שאמר ה', הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה. כי כשירצה ה' להיטיב, יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. [ותמצא שקודם הבטחת הפקידה, כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה. שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה' לפרעה, כדי שיתפלל עליו אברהם. וזה לך האות, למה שפירשנו:]"

כלומר, אין צורך בדיון על האדם, אם זכאי הוא לשכר פלוני, או אינו זכאי - אלא השכר מגיע, בפועל ישיר, מהמצווה.

אז איך פועלת 'סגולה'?
והנה לפנינו, דברי רבנו חיים בן עטר זיע"א, בספרו אור החיים (ויקרא פרק יח פסוק ב):
"דע! כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם, שורש הכל והיוויו, הוא מהתורה, אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה, פשט רמז דרש סוד - כן מאכלים של עולם הזה. ועיין בפירוש שיר השירים שחידשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות וכו'...

כלומר, כיון שבריאת העולם, נעשתה על ידי התורה, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות, (כגון: בזוהר פרשת תרומה דף קסא עמוד א, ועוד), "אסתכל בה באורייתא - וברא עלמא".
ממילא, כל דבר פועל, לפי הדבר הרוחני שמפעילו. וכמו שיש עשבים, שנטבע בהם בטבעם, רפואה לחולי 'ספציפי' - כך כל מצווה, פועלת דבר פה בעולם.

לפי-זה נבין, פירוש חדש, בפסוק שבו פתחנו: "והייתם לי סגולה".
אלו דבריו הנפלאים, של רבי חיים ב"ר בצאלאל זיע"א, (אח המהר"ל מפראג), בספר החיים - חלק זכיות:
"וכל עניני התורה והמצוות, אינם בטבע, רק דרך סגולה. כי לא יחייב הטבע, שיכרתו ימי האוכל חמץ בפסח. וכן האוכל חלב או דם. דאדרבא! היה ראוי שיתחזק הטבע על ידם. וכן לא יתחייב אריכות ימים, למניח תפילין. ואנו רואים, סגולת המצוות הללו. ועל זה נאמר: "והייתם לי סגולה":"

וכך פירש, רבי אליעזר פאפו זיע"א, בספרו פלא יועץ - ערך ויהי נועם:
"גילו לנו רבותינו ז"ל, כי כח מצות האל יתברך, פועלות בסגולה, ועושות רושם למעלה... למה הדבר דומה? לחבל ארוך, שראשו א' בארץ ביד האדם, וראשו השני מגיע השמימה. שכיון שמחזיק האדם בידו הראש הא', הרי היא מנענע את הראש הב'. אבל כל כמה שיחזיק בה בחוזק יד, וינענע בכח, יותר עושה רושם, ומנענע למעלה. כן הדבר הזה!..." (וע"ש עוד)

נמצינו למדים! 
כי המצוות בעצמם - הם 'סגולות'. היות, ועליהם הושתת העולם, מסוגלים הם לפעול, דברים שונים.

ואם כן לשאלתך: מה השייכות של סגולות, ביהדות?
אדרבה! כל היהדות היא תורת סגולות - לוח פיקוד, הפועל בבריאה!
הוא שאמר הכתוב: "והייתם לי לעם סגולה".

מכאן נקיש, על דברים סגוליים.
שפעולתם רומזת, על כוחות רוחניים - והפעולה או האמירה על ידינו, מפעילה את אותם כוחות בהתאם.
וכך כתב הגאון החסיד, רבי אליהו מוילנא זיע"א: (בביאור הגר"א, לשו"ע יורה דעה, סימן קעט ס"ק יג)
שם תמה מאוד, על דעת הרמב"ם (בהלכות ע"ז פי"א הלי"א, ו-טז. ובפי' המשנה לפ"ד דע"ז מ"ז), בעניין הלחשים - וז"ל:
"כל הבאים אחריו, חלקו עליו. שהרי הרבה לחשים, נאמרו בגמרא. והוא נמשך, אחר הפלוסופיא הארורה. ולכן כתב: 'שכשפים, ושמות, ולחשים, ושדים, וקמיעות - הכל הוא שקר'. אבל כבר הכו אותן על קדקדו...
והתורה העידה (שמות ז יב): 'ויהיו תנינים'. וע' זוהר שם (וארא כח א). וכן קמיעין, בהרבה מקומות. ולחשים, רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי, ולעקור אותם מפשטן. וח"ו, איני מאמין בהם, ולא מהם, ולא מהמונם. אלא כל הדברים, הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות. לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא, שזורקין אותו לאשפה - שהם חצוניות. אלא, של בעלי האמת:

כלומר, הדברים פועלים בשורשם הרוחני - אע"פ שבנגלה לפנינו, אין היגיון לפעולתם.
וכן כתב הקדמון, רבי יוסף אלבו זיע"א - בספר העיקרים (מאמר ד פרק מא):
"נמצא לרבותינו ז"ל, יזכירו פעולות ומעשים, ימשכו מהם תועלות... או אפילו, בהזכרת תיבות ידועות בלבד, בזולת מעשה - ימשך מהם פעל, מה שאין ההקש גוזר, שימשך כך." (פירוש: ללא היגיון)

אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתם מיידית - רק בטווח הארוך.
ולדוגמא: נביא את דבריו המבהילים, של הצדיק רבי יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל: (הובאו בספרו, שו"ת דברי יציב יו"ד סי' לא, בהערה)
"ישבתי והתבוננתי, בסיבת הדבר של מקרים מזעזעים, הנשמעים לדאבוננו. שאנשים נחלים במחלה הידועה ל"ע, שאין לה רפואה... ובהתבונני בזה, הגעתי למסקנא. ולבי אומר לי, שזה ברור כשמש, שזה מחמת שאין נזהרים, מאכילת ביצים קלופים שעברה עליהם הלילה, כפי שהיו נזהרים בזה מאז ותמיד... שעי"ז באים, לידי מחלה זו ל"ע. שכידוע, התהוות המחלה היא, ע"י גידולים רעים שבפנים. שהולכים ומתפשטים, ומערערים כל בסיס חיות האדם, וקיומו. וד"ל.
וכן שאר מחלות ממאירות ל"ע, שאין להם מזור ותרופה, הם ע"י הרוח רעה שנשנו כאן. ואולי רמזו, במה שאמרו: 'ודמו בראשו'. שמיד באכלו, הריהו כבר מוחלט. וכגברא קטילא, ל"ע... כי מיד כשאוכל, הם מקבלים כח לפגום באברים שלו, ושקליה לחיותיה. יתכן שישהה, ויאריך עוד ימים ושנים, אבל סופו ללקות בזה. וכבר משעת אכילתו, דמו בראשו."

בנוסף, פעמים שישנם כוחות רוחניים אחרים, המנוגדים להם - ולכן, אין פעולתם ניכרת.
(לדוגמא: עי' במש"כ החפץ חיים, בספרו אהבת חסד ח"ב פי"ט, בהערה ד"ה והנה. וזו נראה כוונתו, במש"כ במ"ב סי' קנח ס"ק לח)

אך לא אכחד, דישנה אריכות גדולה מאוד, בדברי הפוסקים. על המוזכר בגמרא, בענייני רוחות רעות, ומאכלים מסוכנים. והיא:
האם גם בזמנינו, ישנה סכנה?
- או שמא, השתנו הטבעים. ואותם פעולות, אינם מכוונות כנגד אותם כוחות רוחניים? (עי' תוס' מו"ק יא. ד"ה כוורא)
וייתכן מאוד, שדבר זה אמור, גם לענייני הסגולות המוזכרות בחז"ל.
(עי' שו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד סי' קא ד"ה איברא, מש"כ, גם לגבי קמיעות. ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת, פרק ג אות ז. וע"ע בכל זה, למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו יבי"א ח"א סי' ט-י)

בדומה לזה, מוזכר בספר מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים:
"[מג] אמר לנו מהר"י סג"ל: כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם. משום: דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וכי לא יעלו בידם, ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד! (הא דאיתא במס' שבת ס"פ במה אשה) מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין, (ר"ל, מאותו מין עצם) ויניח לו על קדקדו, ויאמר הכי: 'חד חד נחית בלע - בלע נחית חד חד'. והלחש הזה, בדוק ומנוסה הוא. לכן אותו לבד התירו, ולא שום א' יותר." (וע"ע רעק"א יו"ד שלו. ושו"ת חוות יאיר סי' רלד)
מבואר, שאין לנו השגה במציאות, בענייני הרפואות והלחשים, המוזכרים בחז"ל. (מסיבה זו, או אחרת)
ואפשר שהוא הדין, בסגולות המוזכרות בחז"ל.
[ולגוף השאלה: האם בכל זאת, מותר להשתמש ברפואות הללו - עי' מה שכתב, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, בספרו חשוקי חמד (בבא קמא דף פ עמוד א): לעניין השימוש ברפואה, המוזכרת במסכת בבא קמא (דף פ ע"א). בחסיד אחד, שהיה גונח מלבו. ושאלו לרופאים. ואמרו: אין לו תקנה, עד שינק חלב רותח, משחרית לשחרית. וכתב שם:
"שאם השואל הוא תלמיד חכם, ויודע שהטבע נשתנה, ואם לא יצליח, לא יטיל דופי בדברי חז"ל - מותר לו לינוק, ולשתות חלב זה... וגיסי הגר"ח קניבסקי (שליט"א) זצוק"ל, סיפר לי: שהגיע אליו בן תורה, שהיה משמיע קולות מלבו. ואמר לו: שינק חלב עזים, והוטב לו. שאלתיו: אם זה סותר את דברי המהרי"ל. והשיב: שכאן הדברים ברורים, ואדם יכול לעמוד על עיקרן, ואין בזה חשש"].

סגולות שלא נתפרשו בחז"ל:
כעת נדון!
בסגולות שלא התפרשו בחז"ל, והוקבעו בפי ההמון, כנכונות ומועילות.
האם גם הם, פועלים בעולם המעשה?

והנה רבינו, הנשר הגדול, הרמב"ם זיע"א, בפירוש המשנה למסכת יומא (פרק ח משנה ד) - כתב: שאין לחלל שבת, או יום הכיפורים, ברפואות סגוליות. אפילו לצורך, חולה מסוכן - ואלו דבריו:
"... שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים: אין עוברין על מצוה, אלא ברפוי בלבד. שהוא דבר ברור, שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו. אבל הריפוי בסגולות, לא! לפי שענינם חלוש, לא יחייבהו ההגיון. ונסיונו רחוק. והיא טענה, מן הטוען בה. וזה כלל גדול דעהו.עכ"ל. (וע"ע במש"כ במורה נבוכים ח"ג פל"ז)
כלומר, אף שמחללים שבת, אפילו בספק סכנה. (עי' שו"ע או"ח סימן שכח סעיף ה, ובפוסקים שם)
- (לכאו') סובר הרמב"ם: שדברים הסגוליים, אינם אפילו כספק רפואה! (לחלל בעבורם שבת)

אך הרשב"א (בשו"ת חלק א סימן תיג), תמה עליו רבות, וז"ל:
"ועוד אני חוזר ושואל על זה, לפי שאני רואה בגמרא דברים רבים, יראה מהם שהתירו. מכלל הנחשים, והלחשים, ומן המכשפי', וההתעוננות. [בשבת, וחולין, ועבודה זרה, וגיטין, וסנהדרין, בגמרא. ובירושלמי, בשבת. באותן שנאמרו, בשילהי פרק במה אשה יוצאה (דף ס"ז). כתוב בספרינו, אין בהם משום דרכי האמורי]. ואין באחד מהן, אפי' אחד, שיגזור העיון הטבעי...
ואני שואל כמסתפק, בדברי הרב ז"ל. מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל, שיגזרהו העיון הטבעי? אם מה שיגזרהו עיון חכמים, שחברו ספרים בטבע. כאריסטו וגאלינוס וחבריהם. שחברו ספרים בטבע הסמים, והמסעדים, המועילים לפי עיונם. וכל מה שלא השיג עיונם, הוא בכלל איסור דרכי האמורי? לפי שעיון חכמים אלו, שהשתדלו בחכמת הטבע, כולל כל מה שאפשר להיות פעל, כל בעל טבע בטבעו. ואצל עיון חכמים אלו, יפסק מאפשרות העיון הטבעי? - זה באמת, מה שלא יקבלהו השכל!
כי באמת, הדברים הפועלים בסגלה, אין פעולתם בפלא מהם, אלא בטבע מסוגל.
רצוני לומר: 'טבע' - לא ישיגנו עיון החכמים, ואולי אפילו החכם שבחכמים. לרוב העלם, הטבע ההוא מכלל המין האנושי, מצד שהוא אדם. כסגלת האבן השואבת, שהברזל קופץ עליה, ('מגנט'). ויותר מזה, מורגל ביורדי הים באניות. תוחבין מחט, בחתיכת עץ צף על פני המים, ומראין לו אבן, וישוט על פני המים, עד שיפנה אל פני הסדן, ושם ינוח. ולא ישיג עיון טבע זה, כל חכם שבחכמים אלו, של חכמת הטבע. ואם כן, אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע, הם פועלים כסמים, והמסעדים... וא"כ, למה נאסור, מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל?...
ובאמת יראה, שהדבר מוכרע ממקומו. שהם התירו לרפואה, אפילו מה שלא יגזרהו העיון הטבעי, של חכמים אלו. ושלמה עליו השלום, שעשה ספר רפואות, חס ליה לעשות דרכי האמורי... אלא שהחכם בחכמתו, עשה ספרו בענינים המועילים הרבה, בטבעים הנגלים, בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם, בחליים. ובחליים, לא היו דורשים את השם. על כן, גנזוהו, והודו לו... אבל לא שרפוהו! כי אין בו משום: דרכי האמורי..." (וע"ע בזה, בדרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)
[ועי' בכל זה, למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו (חזו"ע שבת ח"ג עמ' ערה), שכתב: דהמיקל לחלל שבת, אפי' באיסור תורה, ברפואה סגולית, שנבדקה והצליחה ע"פ הניסיון, לחולה שיש בו סכנה - יש לו ע"מ לסמוך]

כלומר, זה שלא ניתן להסביר בהגיון, כיצד הסגולה פועלת? - אין בכך דופי!
שהרי הרבה תופעות מהטבע, אינם ניתנות להסבר - כדוגמת 'המגנט'. (שלא היה לזה הסבר בזמנם)
כי באמת, כל תופעות הטבע, פועלות בהכרח - היות ובתחילת הבריאה, הושתתו הם בעולם, בדבר המסוים הזה.
וזהו הטעם האמיתי, לפעולתה.
כן הוא בעניין 'הסגולות' - הסגולה מפעילה, את הכוח הרוחני, שאליו היא רומזת.
לדוגמא: כאשר נחלה האדם - הרי הוא מפני, שנחסר הוא בכוח החיוני, של אותו האבר.
וכאשר יפעילו את אותו הכוח, על ידי עשב מסוים, או אמירה, שכנגד אותו האבר - הרי יחזור האבר לחיותו, ויתרפא.
[נצייר לעצמנו: אדם, הנמצא בחדר סגור, ללא חמצן. שאין החמצן נראה לנו במציאות. אך אט אט, האדם יחלש, עד שימות. כיון שיחסר לו, הכוח החיוני של גופו. וכשנחזור ונפתח את החדר, יזרום חמצן פנימה, וישוב הכוח החיוני לאדם]

לסיכום:
סוגי הסגולות:

יש להבדיל, בין 3 סוגי סגולות.
{א} סגולה המופיעה בדברי חז"ל - זו וודאי פועלת! שכן הוטבעה היא, בטבע הבריאה.
אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתה מיידית – רק בטווח הארוך. בנוסף ייתכן, וישנם כוחות סגוליים, המנוגדים לה. כמו כן, ישנם גם שינויי טבעים, במשך הדורות - וייתכן וכיום, היא אינה רלוונטית.
ולכן, מכל הסיבות שהוזכרו, לא בהכרח תראה התוצאה.
{ב} סגולה שנקבעה בפי ההמון, ומופיעה בספרי גדולי הדורות - ישנה מחלוקת בין הראשונים, האם כוחה יפה.
{ג} סגולה שאינה מופיעה בספרים תורניים - ייתכן מאוד, ואינה אלא עורבא פרח. ומצוי מאוד בזמנינו, אינשי דלא מעלי, שמנצלים את תמימות העם, בהבטיחם ישועות על ידה, כדי לקנות את לב שומעם.

ולכן, הכל תלוי!
האם הניסיון מוכיח, שאכן סגולה זו מצליחה - כי אז, יש לייחס לה חשיבות.

לגבי סגולת 'החמסה' שהזכרת - אכן, היא כתובה במקורות, והביאם גאון עוזנו, הרב חיד"א זיע"א, בספרו פתח עיניים (ברכות כ) וז"ל:
"ולכן נוהגי' לינצל מ'עין הרע', לעשות ה' של כסף... וכן... לומר חמישה... ומה שכתבתי: שנוהגים לעשות ה' של כסף, כן כתב בס' איומה כנדגלות, והביאו בכ' ילקוט ראובני פ' ויחי דף ע"ג ריש עמוד ב' דפוס אמשטרדם ע"ש."

וכן לגבי עשב 'הרודא', הזכירו רבנו החסיד, רבי אליעזר פאפו זיע"א, בספרו פלא יועץ - ערך עין הרע. וז"ל: (וכ"ה בחיד"א, הובא לקמן)
"וכבר יש בספרים, כמה סגולות מעה"ר. ובפרט, עשב הרוט"ה. שהוא מסוגל מאד, לנושאו עליו. וראוי לילך אחריהן, כי הוא בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם". (ע"ש עוד בדבריו, ובסגולות שהזכירו חז"ל, בעניין זה)

לך נא ראה, מה שכתב רבן של כל בני הגולה, רבי יוסף חיים מבאגדד זיע"א, בספרו בן איש חי, (שנה שניה פרשת פינחס) כמה דברים דוגמת אלו, ליזהר בהם.

ומרן הראשל"צ, רבנו הגר"ע יוסף זצוק"ל, כתב בספרו (ענף עץ אבות עמ' קלח):
"על כן אפילו דרשן, אשר חנן אותו ה' מתק שפתים, פה מפיק מרגליות. ישמר ויזהר! שלא תשלוט בו עין הרע. ובדרך סגולה יעשה, מה שאמרו בברכות (נה:), מי שנכנס לעיר שאין מכירים אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע. ישים בהן ידו (האגודל) הימנית, בידו השמאלית, ובהן ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שם אמו), מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו. שנאמר: 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'. קרי ביה: עולי עין, (שהם שליטים על העין, ואין העין שולטת בהם). אי נמי, מהכא: 'וידגו לרוב בקרב הארץ'. מה דגים שבים, המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהן. אף זרעו של יוסף, אין עין הרע שולטת בהם. [ואפילו אם באמת הוא משבט אחר, ולא מיוסף, כל ישראל נקראו בניו של יוסף...]
ומכל מקום נראה, כי מי שחנן אותו הקדוש ברוך הוא לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך, מחשש עין הרע. ששומר מצוה, לא ידע דבר רע. ובודאי, דאף לגבי חשש עין הרע, אמרינן: 'מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה'... [ועם כל זה, טוב שיעשה הסגולה של הגמרא ברכות (נה:), הנ"ל. ומרן החיד"א, בספר ככר לאדן (מסכת דרך ארץ זוטא פ"ו דף רפה ע"א), כתב: לדור ודור אודיע, כי העשב הנקרא "רודא", מועיל נגד עין הרע, ולבטל כשוף. ומרבני עיר הקודש ירושלים, שמעתי מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", ויכוין הנושא עשב הנזכר, בשם זה. וטוב לו. ובלשון המשנה, העשב הזה נקרא: "הפיגם", ומועיל גם נגד מגיפה. (הפיגם אותיות מגיפה). ודו"ק]"

וכן העיד ר"א שטרית שליט"א, בספרו 'רבנו' (עמ' שצה): שהגיע בנו של הצדיק הר"א לוין זצוק"ל, למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל - וז"ל: "ועשה לרבנו, לחש נגד עין הרע. ואמר: שהיה קשה". (א"ה: הוא ע"פ מסורת הידועה במשפחתם).

ולגבי, קשירת חוט אדום על היד:
אמנם, בתלמוד בבלי (מסכת שבת דף נג עמוד א) מפורש: שהיה מנהג, לתלות לסוס 'זהרורית בין עיניו', (כלומר, חוט אדום). ופירש שם, רבי יונתן מלוניל: שהוא משום עין הרע.
וכ"כ בעל המנחת אלעזר (בספר דברי תורה מהדו"ת או' עא), ששגור בפי זקני עמנו, שמראה אדום, הוא מסוגל לגרש, שלא ישלוט עה"ר. וכן הוזכר, בעוד ספרים.
(ובדומה לזה, מוזכר בשבת (דף סו:) שהבנים יוצאים קשורים בצווארם, בצמח 'פואה' לרפואה. ומעשב זה, היו מפיקים צבע אדום. ובאוצרות ירושלים (חלק לו עמוד תקעו), מובאת סגולה להשלמת הריון, מבעל הישמח ישראל. לקחת רצועה, שמדדו בה קבר רחל. עי"ש)

אך קשירת חוט אדום, רגיל, על היד - כרפואה לעין הרע, לא מוזכרת במקורות. ולפי מה ששמעתי, מקורה מהודו. ששם מנהג זה נפוץ.
ואפשר, שיש לחוש בזה לאיסור - משום דרכי האמורי. (עי' תוספתא שבת ח ד, מחלוקת, לגבי קשירת חוט אדום).

וכן ראיתי שהביאו, בשם גאוני זמנינו, הגרש"ז אוירבך, (עי' בספר חכו ממתקים חלק א עמ' רפא), והגר"ח קנייבסקי זצוק"ל. (עי' בספר התינוק והלכותיו תשובה כא).
אך יש מתירים. (עי' שו"ת רבבות אפרים ח"ח עמוד כה, ושו"ת ויען דוד ח"ג תשובה נד. ובדומה לזה, בשו"ת באר משה ח"ח סימן לו אות ג)

ולמסקנה, ראוי להימנע מכך!
ובכלל, לא הייתה דעתו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל נוחה, בהתעסקות יתירה - בסגולות.
וכן שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, תלמידו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל.
ומחתן מרן, הרה"ג אהרון בוטבול שליט"א - שמעתי: שהיה מרן משיב לחוששים מ'עין הרע', שהוא עצמו סומך על התפילה, שאומרים בברכות השחר: "שתצילני... מעה"ר", ולא היה מתעסק בזה.

ויש להוסיף: שבספר רפאל המלאך (אות ס עמוד לה) - כתב:
"ואף הסגולות... מגדולי עולם... אם יאמר אותם איש בער, אשר לא ידע מה הוא סח, יש ספק גדול, אם יועיל מאומה. כי מלבד שנצרך להיות לו ידיעה, העיקר היותר גדול, הוא: שהסגולה תצא, מן פה קדוש שלומד תורה."
[לדוגמא: אישה בהריון, והעובר עכוז - סגולה ידועה, מהגרי"י פישר זצוק"ל, על שתייה ממעין הסטף, ע"פ סדר מסוים. ומהניסיון, כי סגולה זו פועלת, דווקא כשנאמרת על ידו. כיום לאחר שנפטר, ניתן לפנות לבנו]

שורות סיום:
התורה דורשת ממנו, עבודה מורכבת, הבונה את אישיותנו. הקשיים שבדרך, הם המחשלים, והמביאים אותנו להצלחה.
לכן, כל עוד ומשתמשים בסגולות, כעזרים שונים, ואין הם מרכז חיינו - הרי שטובים השניים, מן האחד.
אך לעומת זאת, הפועל במעשיו לפי כדאיות, בחפשו סגולות, שייתנו לו מנוחה, והנאה רגעית - פספס את הנקודה, וינחל כישלון חרוץ.
והעיקר! לעשות מעשיו לשם שמים, ולקיים התורה והמצוות בתמימות, שהם הם הסגולות האמיתיות, והמגינים האמיתיים מכל פגעים רעים. וכמו שנתבאר למעלה באורך.

האם מצוות פרה אדומה ו"אזוב" - עדיין קיימים כיום? תודה רבה.

תשובה:
שלום וברכה!
התורה היא נצחית! וכל המצוות חיובן תמידי. ובוודאי מצווה חשובה שכזו, שעליה בלבד נאמר: "זאת חוקת התורה".
אלא שלצערנו, בעונותינו הרבים. מצוות רבות, לא ניתן בידנו לקיימן בזמן הזה, מסיבות טכניות, כמו הקרבת קורבנות.
ונאלץ להמתין עד שיבוא משיח, כדי לקיימן.
אך אין זה אומר, שלא נעשה כל מה שאפשר כיום, כדי לקיימן.

ניכרת הרגשת הכיסופים בדבריך, לקיים את המצווה הגדולה.
אכן, מה שניתן לעשות בזמנינו, לאדם רגיל:
הוא לעסוק בפרטי המצווה, והלכותיה. ולהתפלל על ביאת משיח צדקנו, ובניין בית מקדשנו. או אז, נשוב ונקיים כל מצוות התורה כתקנן. 



מקורות נימוקים והרחבה:

פרה אדומה בזמנינו:
הרמב"ם (הלכות פרה אדומה, פרק ג הלכה ד) כתב:
ותשע פרות אדומות נעשו, משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר.

מפורש בדברי הרמב"ם שיעשנה המשיח.
וכן ראיתי, שהביאו מספר התרומה, שכתב: "ואין לנו הזאה, עד שיבוא מלך המשיח".
ומפני כך, כתב בספר החינוך, (פרשת חקת מצוה שצז): שהיא נוהגת רק בזמן הבית.

אך ברור, שאין מצווה זו תלויה דווקא לזמן הבית. אלא במציאות הטכנית, קשה שתתקיים המצווה בפרטיה: ובעיקר, לשומרה בכשרות, עד שתהיה בת שלש/ארבע שנים, כמצוותה. כגון, שתהיה תמימה. כלומר, תמימות של אדמימות, ששתי שערות שחורות, או לבנות פוסלות בה. ושהעבודה פוסלת בה, אפילו נתן טליתו עליה פסולה. וגם שאר דיניה, כגון, שנלקחת מתרומת הלשכה. ועוד. (עי' רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א)

אך ברור שמן הדין, אין המצוות תלויות, בביאת המשיח. כש"כ הרמב"ם עצמו, (בית הבחירה פ"ו הל' טו): "מקריבין הקרבנות כולן, אף על פי שאין שם בית בנוי". שכן קדושת המקדש נצחית.

וכבר כתב הרמב"ם בעצמו, באיגרת השמד:
"וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח. אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות. ונשתדל להשלים עשיתן. ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו, או לבני בנינו, לראות המשיח - הרי זה טוב יותר. ואם לא - לא הפסדנו כלום. אלא הרווחנו בעשייתנו, מה שאנחנו מחויבים".

ואף שצריך טהור להזות, ואין בנו טהורים.
כבר כתב הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"ב הל"ז) "וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם? והביא את הפתרון המופיע במשנה, (פרה פ"ג מ"ב), בה מתואר, כיצד גידלו בירושלים תינוקות בטהרה, להכנת אפר הפרה. וכבר הביא הרמב"ם בפירוש המשנה (שם פ"ג מ"ב) מהתוספתא, (לדעת ר"י), שמעשים אלו עשו ישראל, כשעלו בני הגולה בבית שני, שלא היה אצלם איש טהור.
גם מקום שחיטת הפרה ידוע, כש"כ בתורה: (במדבר יט ד) "אל נוכח פני אוהל מועד" - בדיוק מזרחית לפתח היכל המקדש, ובאותו קו גובה - אומרים שמקום זה, מזוהה כיום, כחצר כנסיית 'דומינוס פלוויט', בהר הזיתים.
[אמנם בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' קכא) כ': שלא שייך פרה אדומה, בזמן הזה. כיון, דבעינן נוכח מקדש בנוי. ומכיון, שצריכים להפריש כהן השורף, ללשכה שעל פני הבירה. ושי"א, דבעי' כה"ג דווקא. דלא שייך בזמן הזה, מטעמים רבים. וגם למ"ד, דפרה בכהן הדיוט, אין הדברים פשוטים. דלהרמב"ם (בפ"א מפרה הי"ב) בעי' בגדי כהן הדיוט. ולהתוס' (שבת כ"א ע"א בד"ה שמחת), אבנט של כהן הדיוט, היה בו תכלת, והרי אין לנו תכלת. ועי' בספר פרה אדומה כהלכתה, שדן בדבריו. ולדעתו, אפשר לשחוט פרה אדומה היום, באמצעות כהן הדיוט. אלא שגם לשיטתו, צריך שהכהן יהיה מיוחס. ובזמנינו, אין כהנים מיוחסים. אלא, שלחתם סופר (יו''ד רלו), אם אין כלל כהנים מיוחסים, מקריבים קורבנות, על סמך חזקת הכהונה, הקיימת בזמן הזה]

פרה אדומה במציאות המודרנית:
וראיתי במאמרו של הרב ישראל אריאל, שכתב: שהשאלה נדונה בימי הרב אליהו זצ"ל, בתקופת כהונתו כרב ראשי לישראל. באותם ימים נולדה פרה אדומה בכפר חסידים, ורבים באו לראותה מקרוב, שכן, בעבר הייתה הפרה האדומה, חלק מנוף הארץ. פרה זו נפסלה, לאחר חדשים אחדים. בהקשר לכך, קיים הרב אליהו, ביקור במושבה מזכרת בתיה. שם קיים מכון, המתמחה בגידול פרות. כדי לברר, את אפשרות גידול פרות אדומות בארץ. משלחת של מגדלי עדרי פרות אדומות בארצות הברית, הגיעה ארצה. לפתח בארץ, זן מיוחד. ואף נבדקו שטחים מתאימים, לגידול הפרה בארץ. אמנם הדבר לא יצא לפועל, מסיבות תקציביות.

ובאמת, לפני שנים רבות, נולד ליהודי יקר בשם רבי יעקב שוורץ שליט"א מנייטרא, [מנט. קיסקו נוי יורק] פרה אדומה. והדיין של נייטרא, [הגר"ש אונגר זצ"ל], הגיע ובדקו. וא"ל שהיא פרה אדומה כשרה, ונתן לו הנחיות כיצד לשומרה לבית המקדש. והוא אכן שמר עליה מכל משמר.

גם קראתי תגובה רשמית ממכון המקדש, (משנת 2018). בה, נאמר: שנולדה לאחרונה ברמת הגולן עגלה, שיתכן שתימצא ראויה לקיום המצווה, וטהרת הטמאים. מכון המקדש מדווח, שהעגלה אמנם בעלת מספר שערות לבנות. אך הללו צפויות, לדברי הרפתנים, לנשור או לשנות את צבען. בתוך כחצי שנה, כך מקווים, נוכל לדעת בוודאות, האם אכן נולדה בישראל, פרה אדומה כשרה. אין מדובר בפרה אדומה כעגבניה בשלה. ה"אדום" התנ"כי, כולל קשת רחבה למדי של צבעים, ומדובר בצבע חום-אדמדם. כאשר תגיע העגלה לגיל שנתיים, תוגדר העגלה כ"פרה".

אפר פרה ליחידים:
אמנם, גם בזמן הגלות, ניתן להיטהר, באמצעות אפר פרה שהשתייר. כפי שנראה מהגמרא, במסכת מועד קטן (כה ע''א), שחכמי הגליל, היו מכינים יין ושמן בטהרה. וזה ניתן להיעשות, אך ורק ע"י אפר פרה.
גם בתקופה האחרונה, (כ500 שנה), נמצא בספרים, שנעשית הפרה ליחידים, ע"י אליהו נביא. כש"כ החיד"א, בספרו מדבר קדמות (מער' א' סעי' כ"ו) בזה"ל "ואני בעניותי, פשיטא לי דרבינו האר"י זצ"ל, היה נטהר באפר פרה, ע"י אליהו זכור לטוב. ואז נחה עליו רוה"ק להפליא. והגם כי לא ראיתי רמז מזה, ולא שמעתי. ליבי אומר לי, שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ, לרוב ענותנותו". עכ"ל.

סיבת השמחה, כשנולדת פרה טהורה, שהרי לא ניתן לקיים את מצוות המקדש בטומאה, וכשיבוא המשיח יזדקקו ראשית לפרה, ואם נולדה פרה שכזו, הרי זה סימן המבשר על ימי הגאולה וביאת המשיח.

מה ניתן לעשות?
ומה שכתבתי, שלעת עתה, המצווה היא לעסוק בהלכות הקרבנות.
כן מבואר: במסכת מנחות (קי.): אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
וכתב החפץ חיים - בספרו (תורה אור פ"א) זה לשונו: "שכן הוא, בשארי קרבנות. דגם גבי עולה כתיב, תורת העולה, תורת המנחה. וכן איתא בסמ"ג, בכולהו. [ולרבותא נקט הגמרא. דאף באלו שבאין דוקא על חטא, ולא בנדר ונדבה, אפ"ה מהני הלימוד בהן, כאלו הקריב לכפרה שלמה, או להגן מן היסורין]".

ויה"ר שנזכה לביאת גואל צדק, לקיים מצוות פרה אדומה כתיקנה. במהרה בימנו.

מדוע אכילת בעלי חיים מותרת כיום, אם אין צורך בכך (נ.ב. והרי יש הרבה תחליפים)?

שלום רב!
שאלה זו, צריכה הרחבה רבה, ומפורשת במקורות למטה - אך בקצרה אומר:

ראשית, אף שהחמירה התורה מאוד! בצער בעלי חיים.
ומעשה נורא, מופיע בחז"ל: על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא זיע"א. שקיבל 13 שנה של ייסורים קשים - על כך, שלא נהג ברחמנות מספיק, בהתאם לרמתו הרוחנית הגבוהה.

וידוע מעשה נורא, מהאר"י הקדוש. מאחד שנענש במיתת בנים, על שציער אפרוחים קטנים, שלא בכוונה.

ואף להרוג יתושים, או בעלי חיים שמצערים אותו - ראוי שלא להורגם בידיים, רק על ידי משהו אחר. למשל: על ידי מים.

אך כאשר אינו מצערם לחינם, אלא לאכילתו ולשימושו, ומקפיד לעשות זאת ברחמנות! - הדבר מותר.

שהרי, בעלי החיים ניתנו בידי האדם, לתשמישו. (כמו שמפורש בחז"ל).

נכון הוא, שכשחטא אדם הראשון, נאסר עליו לאכול בשר - אך כאשר ניצלו כל בעלי החיים, בזכות האדם, על ידי נוח ובניו, חזרו והותרו לנו - שהרי בזכות נוח, הם קיימים. שהצילם מהמבול, בתיבה שעשה.

ואמנם, נצטווה האדם, לנהוג איתם בעדינות וברחמנות, אפילו בעת הצורך. ולא לשחוט באכזריות, או שלא לצורך מספיק.


אך דע!
שבעומק העניין, על פי מה שנמסר לנו בקבלה, יש צורך בשחיטתם ואכילתם.
היות, ובני האדם שלא השלימו תיקונם בעולם הזה, נשמתם מתגלגלת בבעלי חיים - וכאשר שוחטים אותם כדין, ומברכים עליהם, ואוכלים אותם בסעודת מצווה, הוא תיקון עבור נשמתם.

והוא הטעם: שהיה אסור לאדם הראשון לאחר החטא, לאכול בשר. שירד ממדרגתו הרוחנית, ולא היה לו זכות לתקנם. אבל לאחר שנוח, מסר נפש בעבורם, וגמל חסד עם הברואים, י"ב חודש בתיבה - הותר לו לאכלם בשחיטה כדין.
ואדרבה! יש בזה צורך עצום. שעל-ידי-זה, עושה איתם חסד, ומתקנם במצוות, לעולם הבא.
 


מקורות נימוקים והרחבה:


שלא לצער בעלי חיים:

כבר בתורה נרמז, שלא לצער בעלי חיים (במדבר פרק כב פסוק לב):
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים - הנה כעס מלאך ה' על בלעם, שהיכה את אתונו לשווא?
ומכאן דרש רבי יוחנן, שצער בעלי חיים דאורייתא. (מדרש הגדול)

והרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז, כתב:
ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק עכ"ל.

וכבר ראינו מעשה, ברבינו הקדוש, שנענש שלא נהג לפי דרגתו ברחמנות. בגמרא (מסכת בבא מציעא דף פה.):
ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו - יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה.
[תרגום: אותו עגל, שהיו לוקחים אותו לשחיטה. הלך, והכניס את ראשו בגלימתו של רבי, ובכה. אמר לו רבי: לך! כי לכך נוצרת. ואמרו בשמים: כיון שלא ריחם על העגל, בהתאם למצופה ממנו, במדרגתו הרוחנית הגבוהה, יבואו עליו ייסורים. (אף שרבי צודק במאמרו - מכל מקום, כיון שבא העגל אצלו, היה לו לרחם עליו. כן פי' גדולי המוסר) וייסורים אלו הפסיקו, כאשר רבי ראה את שפחתו, אוספת בכף האשפה עכברים. ואמר לה: לרחם עליהם, ולעוזבם. וכשם שריחם עליהם, ריחמו עליו]

ובספר קב הישר - פרק ז, כתב:
ואף המצער בהמה חיה ועוף, יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו... ובא וראה! מה שהביא בעל החרדים, באיש חשוב, תם וישר. שנתאכסן אצלו, הקדוש האר"י ז"ל. ועשה לו כבוד גדול... ואמר לו האר"י ז"ל: מה הגמול אשר אשלם לך, בעד החיבה גדולה שהראית לי? ואני מוכן לתשלום גמולך, והטרח' שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית: שהיו לו בנים, ואח"כ נעשית אשתו עקרה. אולי ימציא לו תרופה לאשתו, כבראשונה. והשיב האר"י ז"ל: ענין הסיבה, שנעשית אשתו עקרה, כך הוא... דע לך! שהיה סולם קטן עומד בביתך, שהיו התרנגולים קטנים, עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים, אשר היה סמוך לסולם. והיו שותים, ומרוים צמאונם. ופעם אחת, אמרה אשתך להמשרתת, שתסיר הסולם משם. אף כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים, כי אם מטעם אחר, להיות הבית נקי. ומאז אשר הוסר הסולם, יש להתרנגולים צער גדול, שאינם יכולים התרנגולים לפרוח, כי היו עדיין קטנים לסבול צמאון גדול. ועלתה צפצופם לפני הקב"ה, המרחם על כל מעשיו. וע"י כן, נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה' נתן לה הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך, כי הש"י פוקד ומשגיח על כל בריות, ברוב רחמיו וחסדיו. ומשלם, להמצערים את הבריות.

וראה גם, בדברי הרב פלא יועץ (ערך בעלי חיים) שכתב:
ישמע חכם, ויוסיף לקח. לקיים צוואת ר"י החסיד, שלא לגדל אפרוחים כלל. כי לא יוכל לעמוד על המשמר, שלא יהיה להם צער. ועל הרוב, אין מצליחין. שרובן מתים מחמת נפילה, או יהיו מאכל לחתולים ועכברים, וכדומה. ע"כ.

ואפילו אם מצערים אותו, כתב רבנו חיים ויטאל זצ"ל (בשער המצות - פרשת נח):
[ד] ענין הריגת בעלי חיים. כבר נזכר בפרשת יתרו, כי שום בריה לא נבראת לבטלה. ואסור להרוג אותה, שלא לצורך. ומורי ז"ל (האר"י הקדוש) היה נזהר, שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים. כגון: פרעושים וכנים וזבובים, וכיוצא באלו. ואף אם הם מצערים אותו. [ה] ... גם בענין הכנים, הנולדים ונבראים מן הזיעה, אין ראוי להרגם, ולא לקוץ בהם כלל. ובפרט לאנשים כשרים. אשר אלו הם מותרי האדם, והסיגים שלו, שמהם נבראים אלו הכנים. א"כ תיקון ותועלת הוא לאדם, כשאלו הכנים נבראים מזיעת גופו, כי יוצאים סיגיו ומותריו וקליפותיו לחוץ, ולכן אין לקוץ בהם: (כלומר, שעליו להכיר טובה - ולא לקוץ בהם).

ובשו"ת תורה לשמה (סימן שצז), אחרי שהביא דבר זה, כתב מקור לזה מהגמרא (שבת דף י"ב.): מהאמורא רבא, שהיה זורקם לספל של מים, שהיה חושש להורגם בידים.
כלומר, שגם בעת הצורך, לא להורגם בידיים. (וכ"פ באג"מ חו"מ ח"ב סי' מז)

בעלי חיים לשימוש האדם:

בעלי החיים נבראו, לתשמיש האדם. וכך נאמר במשנה, בסוף מסכת קידושין (דף פב.):
רבי שמעון בן אלעזר אומר: ... חיה ועוף... לא נבראו אלא לשמשני. ע"כ.
וראיה זו, הביא בתרומת הדשן (סימן קה), ונפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה):
כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים. (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן, מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. וליכא למיחש, משום צער בעלי חיים. (מהרא"י סי' ק"ס /ק"ה/). ומכל מקום, העולם נמנעים דהוי אכזריות. (נמנעים מלמרוט, שאינו צורך גדול, ויש בו צער גדול)

ואף שבתחילה, נאסר הבשר לאכילה. כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין נט:):
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב: לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב, נתתי לכם את כל. ע"כ.

והותר לנו לאכלם על ידי שחיטה, ככתוב (בראשית פרק ט פסוק ד):
אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:
כלומר, שלא לאכלו, כאשר נפשו בתוכו - דהיינו, כאשר הבהמה חיה. (ובהמשך נצטוו ישראל, לאכלו בשחיטה)

והטעם מבואר, בפירוש הרד"ק (שם):
אף על פי שנתתי לכם כל בשר רמש לאכל, לא תאכלו אותו עם נפשו שהוא דמו. כלומר, כל זמן שהבשר עם הנפש, והוא בעודו חי. אלא קודם תזבחוהו, ואחר כך תאכלוהו. כי זה דרך אכזריות, לחתוך בשר מן החי, ולאכלו.
ונראה, כי לפיכך התיר הבשר לנוח, לפי שטרח בבהמה ובחיה וברמש ובעוף, להחיות אותם בתבה.
כי לצורך האדם נבראו, בין למלאכתו, בין לאכילתו. אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח, לפי שטרח בהם:

אמנם כתב הפמ"ג או"ח סי' תסח במשב"ז סק"ב דאפילו לצורך האדם, אם לא לצורך גדול - אסור.
ולכן, אסר שם לקצוץ את כנפיו של עוף שלו - שלא רוצה שיברח.

אך מכל מקום, עי' באג"מ חו"מ ח"ב סי' מז שכתב, שמותר להרוג פרעושים וכדו', שמצערים את האדם.
וכל-שכן אם מתבהלים מפניהם. שהרי מותר להורגם לצורך האדם, ואפילו לצורך אכילת גוי.
אך ראוי שלא יהרגם בידיים, אלא ע"י דבר אחר. שלא תשלוט בו, מידת האכזריות.

מזה נראה, שצורך אכילה, הוא צורך מספיק, כדי להשתמש בהם.
אף שיש בוודאי, תחליפים נוספים - מכל מקום, כיון שרוצה לאכול בשר דווקא, ולזה אין תחליף.
ואינו דומה לאותו העוף, שלא רוצה שיפריח ויברח - ששם ניתן בקל, למנוע ממנו לברוח, על ידי אמצעיים אחרים.

התעלות בעלי החיים, על-ידי שימוש האדם:

אמנם באמת, יש בזה עומק יותר:
שאמרו המקובלים: שנשמות שצריכות תיקון מסוים, מתגלגלות בבהמות עופות ודגים. ונתקנות במעשי המצוות, הברכה, והאכילה שעושים בהם.
צדיקים מגולגלים בדגים. (עי' כנפי יונה ח"ב סי' ק"ד. וע"ע בקיצור של"ה, מסכת שבת, הנהגת שבת. ועוד) ובינוניים בעוף, ורשעים בבשר - ולכן: מצוות כשרות הבשר, היא המרובה, והקשה ביותר. אחריה עוף, פחותה יותר. והדגים הפחות ביותר, שאינם צריכים שחיטה כלל.
(וביעב"ץ הסביר: שלכך נענש רבי. שהייתה בעגל זה, נשמה מגולגלת. ובוודאי תיקונה של בהמה, היא שחיטתה. אלא לפי שלא התפלל על הנשמה, שתצא מהבהמה, ותשיג תיקונה על ידו, בלי צער השחיטה)

נמצא: שבאכילתנו את הבהמה, אנו עושים עימה חסד.
אמנם כל זאת, כשנזהרים לעשות הכול כדינו, ולהתנהג עימה ברחמנות.
(עי"ש בפרוש הריקאנטי במצווה זו, שלא לאכול מאבר מן החי)

ולך נא ראה, מה שכתב בספר שבט מוסר (פרק לו), ומה שהביא מספר הקנה, דברים מבהילים, וז"ל:

... והאיר בזה עינינו אדם הראשון, כי בהיות צורה קדושה דומה ליוצרו, המלאכים משמשים לו וצולין לו בשר (סנהדרין נט ב), שהיו נמסרים בידו להעלותם, כי אדם גדול מהם ומעלתו רבה, ואחר שחטא הנה כבהמה נדמה, הוא הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג). כי אחרי שהוא והבהמה אחד ושוים למה יהרוג מין את מינו, קול דמי אחיך צועקים אלי, ושופך דמו שלא כדין כי אינו ראוי בזה, לכן אמר שלא לאכול הבשר אחר שחטא פן יוסיף על חטאתו פשע...
וגם אמר (דברים יב כא): וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך. ונתעוררו חז"ל (חולין כח א) לומר שנצטוה משה על פה בכל דיני שחיטה...
העולה מזה שצריך השוחט להיות צדיק גמור שלא יפגום צלם אלקים, דאם לא כן נדמה כבהמה ונמצא שוחט בהמה לבהמה, ונראה שעל זה מתרעם הנביא ישעיה בפסוק: שוחט השור מכה איש (ישעיה סו, ג). דכיון שהיו בלתי הגונים נמצא דכל שהיה שוחט השור כאלו מכה איש ממש, משום דאין הפרש ממנו לשור כיון שאין בשוחט נשמה טהורה, כי מותר אדם מהבהמה אין לבד הנשמה הטהורה וכו', ובלתי נשמה טהורה האדם והבהמה שוין, ולמה ישחט זה לזה שנמצא ששוחט איש כמוהו בלתי נשמה טהורה. וכיון דכשהשוחט בלתי טהור הוא אז אותה שחיטה נקרא לבהמה מיתה משונה, מה שאין כן בהיותו צדיק והגון שנקראת תיקון, כי על ידי השחיטה בהכשר על ידי צדיק מתתקנת ועולה למדרגת בעל חי מדבר, ובפרט אם יש מגולגל בה איזה נפש שחטא, דזהו כוונת פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כלומר אדם כי יקריב אותה בהמה שמקריב, נעשה מכם על ידי שמקריבה קרבן לה', שעולה למדרגת אדם. או הכוונה אומר הקב"ה טעם אומרי אדם כי יקריב. כלומר שצויתי על ענין הקרבן משום שיש מגולגלים מכם בבהמה ובעוף, לכן אמרתי לקרבו שעל ידי שחיטה בהכשר ובכוונה מהכהן השוחט לה' מתקרב וזהו קרבן לה'...
ולכן צריך כל שוחט לכוון בשחיטתו ולומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בעל הרחמים כלם, חפץ בתיקון כל נפש החוטאת לבלתי ידח אע"פ שהרבה להכעיסך, ואם שולחת ברשת לרגלה שתלכד בתוך גוף בהמה חיה או עוף שאני שוחט, שתתתקן על ידי ברכה שברכתי על שחיטתה, ועל ידי הכשר הסכין כאשר צויתה לעשות, ואע"פ שאיני כדאי והגון שתתקן על ידי, קיום דבריך שאני מקיים לברך ולשחוט בסכין מתוקן, יתקן אותה להוציאה מכאן אם ישנה, ולהחזירה מדרגת אדם כבתחילה, כי אינך חפץ במות הרשע מיתה תכלית, כי אם לבקש לה תיקון לטהר אותה עד ישוב לעובדך ולקיים תורה ומצות, כדי להנחילה ג"ע ולהרבות בשכרה, וכיון שכוונתך זו, רבון העולמים אל תבט במעשי הרעים אם יש בי בשעה זו שאני שוחט, כדי שיהיה תקון מה יקרא על שמי, כדי לזכות את נשמתי שנתת בי, כדי שבעת שתצא ממני אל תצא ערומה מזכיות, לכן מפיל אני תחנתי לפני כסא כבודך שתעלים ותכסה חטאי ועונותי ופשעי בעת ובעונה הזאת, כדי שיתתקן על ידי איזה ניצוץ של קדושה אם יש בבהמה או חיה או עוף שאני שוחט, כי בעל הרחמים אתה, חפץ לזכות הנשמות, ברוך המטהר והמתקן והמזכה נפשות עמו ישראל. גם יכוון כל אדם כשאוכל איזה דבר לכוון בברכתו כך, כדי שיתתקן על ידו איזה ניצוץ המגולגלים...
כלל העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד, וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמר בתחלת השחיטה התפלה של מעלה, וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות, לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת אם יש שם, ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלתה להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה, ואע"פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה, כרופא הזה שמצער לחולה בהקזות והרקות וכוונתו בזה לרפאו מחוליו, ובהיות השוחט ירא אלקים לבו יטהו לכוון כל זה, ולתקן הנפש המגולגלת שם, ויתפלל להקב"ה יהי רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה, כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה...
והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר, צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה...
ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר. כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך, על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). וזה יהיה טעם צווי הקרבנות, כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגולגלים בבהמות, וזהו אדם כי יקריב מכם... כלומר קרבו מכם מנפשותיכם המגולגלות בהן... וזהו טעם הבעל תשובה, שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו, לבד שבתות וימים טובים, משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו, אין כח לתקן לאחרים. אך בשבתות וימים טובים, שמתלוה עמו קדושת הימים, ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה, יאכל בשר. כי בכח התשובה, יוכל לתקן...
מה שאין כן השוחט, שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכרים, גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף, ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה, אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניסם למקומם, וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלקים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע, וזכות הרבים תלוי בו והדבר בהפכו ח"ו. עי"ש באורך.

אתה הראית לדעת!
שהן אמנם, יש ליזהר בצער בעלי חיים, מאוד מאוד! ובראשונה, מוטלת מצווה זו, על השוחטים.
אך מאידך, מי ששוחטם כהוגן, ואוכלם בסעודת מצווה, ולשם שמיים, עושה איתם חסד עצום באכילתם.
ואדרבה! יש צורך בשחיטתם ואכילתם!
ואף שמצטערים בשחיטה - הדבר דומה, לחולה שמתרפא בניתוח על ידי רופא. ואף שמצטער החולה בניתוח, בוודאי שלא נטעון על הרופא, מדוע הוא מצערו?
[ולפי זה מובן היטב, מה שאמרו חז"ל (פסחים מט:), שמצד דרך ארץ, אסור לעם הארץ רשע, לאכול בשר - שהרי אם אינו מעלה אותם באכילתו, מדוע מצערם לחינם?]



יש לנו באמבטיה, בורות ניקוז, כמו שמצוי בכל בית. בשבת האחרונה, היינו צריכים לגרוף את המים. רציתי לשאול: האם היה מותר לי, לפתוח את המכסים בשבת?

תשובה:
שאלה טובה שאלת.
אכן, אסור לפתוח מכסי בורות באדמה בשבת - שנראה כבונה בשבת. (ולפעמים, יש בזה איסור דאורייתא ממש). ורק באופנים מסוימים, מותר.
אמנם במקרה זה, אם המכסים ניכרים במראיתם, שהם עשויים לפתיחה וסגירה, לצורך ניקוז המים, (בצבע, או בית אחיזה וכדומה) - מותר לפותחן בשבת.



מקורות:


לפתוח כיסויי בורות - בשבת:
במשנה (במסכת שבת דף קכו:) איתא:
כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה, ניטלין בשבת.
ופסקו הרי"ף (מט:) והרמב"ם (פרק כ"ה הי"ג) כן.
וביאר הר"ן (מח: ד"ה והקשה) דאיירי, בחביות הקבורים בקרקע לגמרי. דמפני שאינם נראים, הרי הם ככיסוי קרקעות, וצריכים בית אחיזה.
וכתב הרב המגיד, שכן העלה הרשב"א (קכה. ד"ה אמר).

ובגמרא (שם) הצריכו, שיש תורת כלי עליהם.
וביארו התוספות שם (ד"ה וכי), בשם רבינו תם, שתיקנו ועשה בו מעשה, והכינו לכך (לפתיחה וסגירה). אפילו אינו ראוי לדבר אחר.
וכתב הר"ן שם (מט: ד"ה ומסתברא), ומסתברא לי... דכל שכבר נשתמש בהם, היינו תורת כלי שלהם.

והביא כל זה בב"י סי' שח. ופסקו בשולחן ערוך שם, (אורח חיים הלכות שבת סימן שח סעיף י) וז"ל:
"כסוי בור ודות אין ניטלים, אלא א"כ יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי".

לפתוח כיסויי בורות ניקוז ביתיים:
והיה נראה לי בפשיטות להתיר, בנידון דידן.
כיון שכיסויים אלו, רגילים להסירם בשטיפה. ואף אלו שלא רגילים - ניכרים הם, והוי כבית אחיזה.

אך ראיתי שהגאון הרב משה לוי זצוק"ל בספרו מנוחת אהבה ח"ג פכ"ג סכ"ו כתב:
דמחד, כיסויים אלו משמשים את הקרקע להלך עליהם. ומאידך, נתנום כדי שיהיה אפשר להסירם.
ולכן חילק: דאם הם מהודקים בקרקע, הרי הם כקרקע ממש, ולא מהני בית אחיזה.
(כמבואר בפמ"ג [מש"ז שח י] דמהני בית אחיזה, רק במקום דהוי מחזי כבונה. ולא כאשר מחוברים בציר, דהוי בונה דאורייתא - וכיון דמהודקים, מחשיבם הגר"מ לוי זצוק"ל, כמחוברים בציר, וכקרקע).
אך אם מונחים בהנחה בעלמא, אינם בטלים לקרקע, והוי רק מחזי כבונה, ומהני בית אחיזה.

וא"כ בנידון דילן, איכא תרתי לריעותא:
  1. דאין לו בית אחיזה.
  2. דמהודק.
 
[והגאון ר"נ קרליץ זצוק"ל, סתם בספרו, (חוט שני ח"ב פל"ו ס"ג סק"ו עמ' רנב), דאין ניטלין אלא בעשויין לפתוח, ויש להם בית אחיזה - ומשמע דבעי' בית אחיזה ממש, מלבד שעשוי לפותחו]

אולם הלום ראיתי, בספר שמירת שבת כהלכתה (פכ"ג ס"ח ובהערה לא) שכתב:
"ואם למכסה צורה מיוחדת כדי לאחוז בו, כגון: בליטות או נקבים, יש לומר דהוה דומיא דבית-יד המובא בשו"ע. ועי' בספר בנין שבת בונה פ"ב ס"ו". עכ"ל.

ומשמע דחלק בתרתי:
  • א.  שלא סובר, שאם מהודק בחוזק - נחשב לחלק מהקרקע.
(ויתכן גם, דאף דנחשב לחלק מהקרקע - כשיש לו בית אחיזה, הופכו למחזי. שהרי ניכר, שהוא כסוי כלי. ומה שכתב הפמ"ג, דל"מ בית אחיזה - איירי בהא דסעיף ט', דמחובר בציר. דכיון דמחובר בציר, חשיב חלק מהקרקע ממש. ובזה, כיצד יוציאו בית אחיזה מחיבורו?)
  • ב.  הרחיב לנו היריעה, דלאו דווקא בית אחיזה ממש - אלא, כל בליטה או נקב.
 
ועיינתי במה שציין לספר בנין שבת, ושם כתב:
"אמנם בתעלות הניקוז המצויות בבתים שמכסים אותן בכיסויי פלסטיק שקל להסירם אם יש לכיסויים בית אחיזה או שפה בולטת שרי להסירם דמינכר שהם עשוין לפתיחה ולסגירה ונראה עוד לפי מש"כ המשנ"ב שי"ג ס"ק כ"ח שדבר שמשתמשין בו תמיד לפתיחה ולסגירה ליכא בו איסור דנראה כבונה וא"צ לעשות בו היכר ה"נ אם רגילין בכל פעם כששוטפים הבית להסיר הכיסוי ולשפוך שם המים שרי להסיר הכיסוי אפי' בלא בית אחיזה דלא אמרינן בכה"ג דנראה כבונה ודינו כפקק קבוע שעשוי לסגירה ולפתיחה תמיד דלית ביה שום איסור ע' היטב במשנ"ב סי' שי"ד ס"ק מ"ח [ש"כ: "אבל מותר לכלי עלמא לסתם בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתם בו"] ובמשנ"ב סי' של"ז ס"ק ט"ז ובשעה"צ י"א וכן הסכים מו"ר הגר"ע אויערבך (שליט"א) זצוק"ל".

ושמחתי, שכיוונתי לדעתם הגדולה - דכל שניכר שהם עשויים לפתיחה וסגירה - שרי.
וממילא, אין בו גם מוקצה, שהוי ככיסויי הכלים. (עי' משנה ברורה סימן שח ס"ק מב)


האם מותר לקלף קשקשים מהראש בשבת?

תשובה:
שלום רב!

אסור לקלף קשקשים - ויש לחוש בזה, מצד חיוב דאורייתא, של מלאכת גוזז.
אמנם, קשקשים תלושים, המונחים על השיער - מותר להוציאם, ואין בזה משום בורר, ומשום מוקצה - אך יזהר! שלא יסיר כאלו שמחוברים לגוף, אפילו במקצת.



מקורות ונימוקים:


קילוף קשקשים בשבת

בגמרא במסכת שבת דף צד:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה, וציצין (כמין רצועות דקות, הפורשות מעור האצבע, סביב הצפורן. רש"י) שפרשו רובן, ביד - מותר. בכלי - חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה? - הכי קאמר: פירשו רובן, ביד - מותר, בכלי - פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד - פטור אבל אסור, בכלי - חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו.

נמצא: שרק אם פירשו רובן, וכלפי מעלה, ומצערות - מותר להסירן בידו.

אך דא עקא, שנחלקו רש"י ור"ת שם - מה הכוונה כלפי מעלה?
ופסק השולחן ערוך, באורח חיים סימן שכח סעיף לא: שצריך לחוש לשני הפרושים.
א"כ לעולם אסור, מספק! (עי' ח"א כלל כא אות ד. מ"ב ס"ק צט. בא"ח כי תשא ש"ש אות טז. כה"ח סי' שכח ס"ק קפו)

וברמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ח כתב בתולדות הגוזז:
"הרי זה תולדת גוזז וחייב... וכן ציצין של עור..."
כלומר, דאין דין זה רק בציצין שבציפורן. (ואף ברש"י יש לפרש כן. דאין סיבה לחלק. בה"ל סי' שמ ד"ה יבלת)
וכבר כתב הט"ז כן, בסוף סימן שלו:
"צריך אדם ליזהר! ... שיש בו חיוב חטאת... דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש... חייב. שתלישתה, זו היא גיזתה. ועוד יש ליזהר, שלא יתלוש מן עור שלו - בידו, או במקומות אחרים...."
וכתב הביאור הלכה סימן שמ ד"ה יבלת, וז''ל:
"דמה שחייב משום גוזז - כשעושה בכלי - דזהו דרך הגזיזה, בכלי דווקא.
ודע עוד! דלפי המסקנא שם בבכורות כ"ה, בדבר דאורחיה לתלוש ביד, חייב על התלישה משום גוזז. א"כ כשיש איזה ציצין מדולדלין על שפתיו, ולא פירשו רובן, אפשר דחייב חטאת, התולש אותן אפילו בידו. דדרך לתלוש אותן שם ביד, ולא בכלי.
ולפ"ז, אפילו כשפירשו רובן, דמתירין לעיל בסימן שכ"ח, לתלשן ביד, כשמצערות אותו, הכא אסור. דיד דהכא, כיון דהוא אורחיה, ככלי דמיא". עכ''ד.

נמצינו למדים: כי בדבר שדרכו לתולשן בידו, חייב חטאת - וא"כ המגרד קשקשין, שכן דרך לקלפן מהראש - חייב, משום גוזז.

להסיר קשקשים שנמצאים בשער

ומה שכתבתי: שקשקשים תלושים, המונחים על השיער - מותר להוציאם - כן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק יד סעיף מט.

ואין בזה משום בורר - כן ביאר הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הובא בשש"כ פ"ג הע' ז), דהוא נקרא מנקה ולא בורר. וכפי שיסד בשלטי גיבורים סופט"ו דשבת, דהכל תלי בלשון בנ"א.
וע"פ שם, דל"ש ברירה, רק בדברים השווים לפחות בבחינה מסויימת. שאז שייך בהם עירבוב.

ואין בזה משום מוקצה - כ"כ החזו"א או"ח סי' מז ס"ק טו כא. (והובא בשש"כ פי"ד הע' קסד. אמנם בהע' קל כתב, דיל"ע בזה. ועי' משנ"ב סי' שלו ס"ק כד. אך עי' חזו"ע ח"ד עמ' עו)

ושיזהר שלא יתלוש, אפילו אם מחוברים במקצת - הוא פשוט, כי מאי שנא. וכ"ה במ"ב סי' שג ס"ק פו בסוגרים.



אני רק כעת סיימתי גיור בבית כנסת אורתודוקסי. אני עובד על ספינת תענוגות שבודקת את הצוות והנופשים לבדיקת קורונה. איך אני אמור לשמור שבת בצב הזה? מה אני יכול לעשות כדי לשמור את השבת במלואה? אנחנו לא יכולים להדליק נרות. אני יכול להשתמש במדרגות ולהימנע משימוש בטכנולוגיה. אני יכול לאכול ארוחה בשבת ולהגיד קידוש. אני יכול לקרוא ולהגיד תפילות. אבל אם אני בכוננות כדי לבדוק את האף של אדם מסיבות רפואיות - האם זה מותר?

תשובה:
שלום רב!
ראשית, אנו מברכים אותך, אחינו היקר! על הצטרפותך לעם ישראל.

אל לך להילחץ מקיום המצוות!
לאט לאט, אתה תלמד ותתרגל בקיום המצוות, ותראה שהדברים לא מסובכים כל כך.
השבת הרי ניתנה לעונג, ושמחה - וכשתקיים את מצוותיה, תראה כמה ברכה, אושר, וסיפוק, היא תעניק לך.

בינתיים נראה משאלותיך, שהקושי היחיד שלך, הוא בהדלקת נרות שבת, ובעריכת בדיקות קורנה.
אם-כך, אתה במצב מצוין.

לשאלותיך!
  1. אם לא ניתן, להדליק נרות של אש ממש - תוכל להדליק אור חשמל בחדרך, אפילו אור קטן. במקום שאתה שוהה שם בליל שבת, ויתאפשר לך להשאירו דלוק במשך זמן זה.
 
  1. לא פירשת, באלו סוגי בדיקות קורונה אתם משתמשים? - משאלתך נראה, שמדובר בבדיקות הנעשות כדי לנטר חולים, שלא ידביקו אנשים בסיכון - אם כן, הרי שהדבר נעשה לצורך רפואי, וניתן להקל בכך, כמפורט במקורות.
 
רק אעיר!
שאם מדובר בבדיקות שעל ידם נצבע פס, (כדוגמת בדיקות אנטיגן), הרי שהדבר חמור יותר - אם אכן מדובר בבדיקות כאלו, אנא שלח שוב שאלה מפורטת, ונענה בהתאם, כי יש בזה הרבה פרטים.

בהצלחה!



מקורות ונימוקים:


הדלקת נרות שבת בחשמל.

אף שבשו"ת אור לציון חלק ב פרק יח כתב:
שאפשר לקיים הדלקת נרות, רק בנרות חשמל הדולקת על ידי סוללה, או מצבר. אבל נורה הדולקת על ידי זרם
החשמל הכללי, אין יוצאים בה ידי חובת הדלקה. (וכן דעת הגרש"ז אוירבאך. עיין שש"כ פ' מג הע' כב)

והטעם: שבחשמל, כל רגע מגיע זרם חדש, שכלל לא שייך להדלקה הראשונה, ולא נחשב שהוא הדליק את האור,
הבא לאחר מכן.

אמנם הגר"ע יוסף זצקו"ל, בשו"ת יביע אומר חלק ט או"ח סי' קח אות קכד, כתב לחלוק על דבריו:
כדברי הגרצ"פ פראנק, בספרו הר צבי, בהערותיו על הטור סי' רסג, שכתב: שאעפ"כ יוצאים בו ידי חובת המצוה. שעיקר המצוה שיהיה אור בבית, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"א, וש"ע סי' רסג ס"ב): אחד האנשים, ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם "נר דלוק" בשבת. ואין מצות נרות שבת, עצם ההדלקה. אלא ההשתדלות שיהיה נר דולק
בבית. ע"ש. ושכן מוכח מדברי המג"א (ס"ק יא). ומ"מ, היכא דאפשר, יש להדליק בנרות שמן, או שעוה, לכבוד שבת. כדי שיהיה ניכר, שהוא מיוחד לשבת. (ויכוון בברכתו, לפטור את אור החשמל. חזו"ע שבת הל' יט)

בדיקת קורונה בשבת.

בעצם בדיקת הקורונה, אפשר שיש איסור של מדידה, ועובדין דחול, מכה בפטיש, כתיבה וצביעה, וסחיטה.

אמנם לגבי הבעיות הראשונות, של מדידה בשבת ועובדין דחול - הרי שהדבר מותר, לצורך מצווה, ולחולה שאין בו סכנה. כמבואר בשו"ע סי' שז ס"ז, ובמשנ"ב שם ס"ק לו, שרפואת הגוף מצווה.

ואף שהיה מקום לחלק, שאין הבדיקה עצמה מרפאת, כבר פסקו האחרונים להתיר בכל זה, מכמה סיבות.
עי' שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכח, שכתב: אדרבה, כ"ש שאסור להחמיר במדידת טערמאמעטער, שאין בה חשש איסור ממש. וגזרת שחיקת סמנים לא שייך בזה, שאין המדידה עצמה הרפואה.
והגרש"ז אוירבך זצקו"ל (ממאורי האש לג:) כתב: דאיסור מדידה, נגזר מעובדין דחול. ונאסר רק בדבר, שיש לחוש שיעשהו כמעשהו בחול, במקח וממכר. מה שלא שייך כאן, כמובן.
והביאם ופסקם, הגר"ע יוסף זצקו"ל בהל"ע ח"ד עמ' קצד, עי"ש.

[גם מצד מכה בפטיש, אין נראה שיש כאן איסור. והטעם: שהרי החלקים כולם, היו בגדר כלים, עוד קודם עריכת הבדיקה בהם. ועצם מעשה השימוש, או פתיחת מכסה הפלסטיק, אינו מכה בפטיש, להופכם לכלי. כמו שפתיחת כיסוי לבן, אינו נחשב למכה בפטיש. שימוש בכלי - אינו מוגדר למכה בפטיש]

וא"כ במקרה דידן, שמדובר בכוננות לבדוק מסיבות רפואיות, אף אם אין בו סכנה - בוודאי מותר, לנטר את החולה. ויש בזה מצווה גדולה, של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. (כמבואר בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' מט)

אך לגבי בדיקות אנטיגן, שיש בהם, כתיבה וצביעה - הרי שהדברים מורכבים יותר. אף שגם בהם, יש מקום להקל, מכמה סיבות טובות. יש בזה פרטים רבים ואכמ"ל - ולכן, אם אכן זו השאלה, אנא שלח שוב, ונפרט בזה, בעזה"י בל"נ.


אחד שרוצה להתרחץ בשבת, רק קשה לו להיכנס למים קרים מיד. האם יכול חמש שניות, להיכנס למים חמים, ואז יתן על עצמו המים הקרים? שבוע שעבר התקשר אלי אדם, ואמר לי שדיבר עם רב מסויים, תלמיד חשוב מאוד של חכם עובדיה זצ''ל. ואמר לו, שאפשר שהוא מצטער, ומצטער מותר לו, כמו שרע''א כתב. והיה לי תמוה. שרע''א כתב, לגבי אדם שהיה חולה, ויפיג ממנו המים החמים את החולי, מותר לו. אבל אדם שלא חולה, רק מטעם המים. פשוט שאין להתיר. הגע עצמך, רוב העולם אם התקלחו במים קרים, זה צער בשבילם, כמצוי. א''כ נתיר להם להתקלח במים חמים? ודאי שלא! וחילוק זה, נמצא בילקוט יוסף שבת ד עמוד נה בתוך הערות.

תשובה:
שלום רב!
שאלת חכם, חצי תשובה!
אכן, כתב הגר"ע יוסף זצקו"ל בספרו, שמי שמתרחץ בכל יום! ואם לא ירחץ בשבת יצטער מאוד!
מותר לו לרחוץ גופו, במים שהוחמו בע"ש. ובלבד! שיזהר שלא יסחט שערותיו.

כלומר, אכן התיר הרב, למצטער מאוד, אם לא ירחץ כלל! כיון שרגיל בזה בכל יום!
עליו אמר, שדינו כמצטער, שיוכל לרחוץ בחמין.

אך אין הכוונה, לאדם שאם לא ירחץ, לא יצער כל-כך - ורק אם רוחץ במים קרים, מצטער.
שלו נאמר: אדרבה! שלא ירחץ כלל - ולא יצטער!

(ואין בזה תנאי, שרק 5 שניות ייתן עליו חמים, כפי שציינת - אלא אין חילוק, ולמצטער שכזה, מותר כהרגלו)

וכנראה, שאותו אדם לא העביר השמועה כהוגן, ותוכל לברר במקורו.
בכל מקרה, הרי הספר לפניך מבואר - כדכתבינן. (ואכן, כ"כ גם בילק"י סי' שכו הע' א, ופשוט, וא"צ לפנים)
 


מקורות נימוקים והרחבה:


הגר"ע יוסף זצקו"ל בספרו, (חזון עובדיה שבת ו עמוד פח) שמי שמתרחץ בכל יום, ואם לא ירחץ בשבת יצטער מאוד! מותר לו לרחוץ גופו במים שהוחמו בע"ש. ובלבד, שיזהר שלא יסחט שערותיו.

והוא באמת, מדברי רעק"א בהגהותיו, (בסי' שז ס"ה) - אבל הוא הוכחה ברורה, ופשוטה, מדברי הרמב"ם (פ"ו הל"י), שהוא מקור דברי השו"ע אלו. שהרי התיר שם מפורש, לרחוץ המצטער בחמים.

וביאר שם הרעק"א, דהטעם שהקילו, דגזירת הבלנים קילא יותר, משאר שבותים. יעוי"ש. (ובסי' שכו)

וע"ש לגר"ע יוסף, שהביא מקורות רבים להלכה זו, מהפוסקים. כדרכו.

רק שכדי להגדיר מהו מצטער - שלא יאמר כל אחד, שהוא מצטער.
הגדיר! שכוונתו לרגיל להתרחץ בכל יום, ומצטער מאוד! אם לא ירחץ.
(וגם זה, מותר רק במים שהוחמו מערב שבת, ושיזהר שלא יסחט)

ומפורש בכל זה, שאין זה שייך, לאותו אדם, שמצטער ברחיצה בקרים - שלו נאמר: שלא ירחץ כלל, ולא יצטער.

ראיתי אנשים יראי שמים, שמקילים לדבר בחלק האחרון של הקדיש, (לאחר דאמירן בעלמא) - כיצד ייתכן שמקילים לדבר בקדיש, שחומרתו גדולה כל-כך? האם יש איזה חילוק?

תשובה:

שלום רב!
עיקר הקדיש, הוא עד דאמירן בעלמא, שעד אז אומרים שבח ה'. וזה מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. וזה מה שאנו קוראים חצי קדיש.
אלא שאחר-כך, הוסיפו עוד בקשות אחרי הלימוד, על ישראל ועל רבנן. ובקדיש יתום, יהא שלמה רבא וכו'.

ואע"פ שלא מצאתי מפורש, להקל בדיבור - נראה מדברי הפוסקים, שכל דיני הקדיש אמורים, בחצי הראשון של הקדיש.



מקורות נימוקים והרחבה:

כן נראה פשוט, מעצם החילוק שרק החצי הראשון תיקנו אנשי כנה"ג, והשאר ממנהגא.
וכן ברמב"ם, (בסוף ספר אהבה בסדר תפילות נוסח הקדיש) בנוסח קדיש בתרא כתב, ז"ל:
"נהגו העם להוסיף בסופו נוסח זה".
וכן ראיתי שהעיר בספר עיונים במשנה ברורה.
[וכ' דוגמת ראיה, מדברי המשנ"ב בסי' קכה סק"א, שהזהיר שם מהרהור בד"ת בעיקר הקדיש ולא בתוספת]
וכן מצאתי שכתב הגר"א נבנצל בהערותיו למשנ"ב סי' נו סק"א.
וכ"נ בכה"ח סי' נה סק"ט, דהא שאסור לעבור לפני האומר קדיש הוא רק בחצי הראשון. [ולמד זאת, ממש"כ בסי' נא ס"ק יא וס"ק כב, לגבי עניית אמנים בתוך פסוקי דזמרה. ומשמע מזה שכל דיני הקדיש שווים זה לזה. ועיקר עניינם בחצי הראשון של הקדיש]
וכ"ה בהליכות שלמה פ"ו סי"ד.

במניין אצלנו, מתחילים תפילת מנחה באמירת 'אשרי', ללא אמירת קורבנות. זמן התפילה במניין, הוא מייד בתחילת זמן מנחה גדולה. האם מותר לי להקדים ולומר קורבנות, לפני שהגיע זמן מנחה גדולה?

תשובה:
הקפדתך, לומר קורבנות קודם התפילה - נכונה וחשובה.
אך יש להיזהר לומר קורבנות, רק לאחר שהגיע זמן מנחה.
אמנם בדיעבד, אם כבר אמרת קורבנות, אינך צריך לחזור ולומר.
(גם אם אתה מקפיד בקביעות, לומר קורבנות)



מקורות:


זמן תפילת מנחה:
בגמרא מסכת ברכות (דף כו:):
"תניא: איזו היא זמן מנחה גדולה? משש שעות ומחצה ולמעלה".
ופירש רש"י:
"אם בא להקדים תמיד של בין הערבים, אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה. דבין הערבים כתיב ביה, מכי ינטו צללי ערב, משהחמה נוטה למערב. דהיינו, משש שעות ומחצה ולמעלה":
וכתב השו"ע (סי' רל"ג ס"א) וז"ל:
"מי שהתפלל תפלת המנחה, לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא.

וביאר המשנה ברורה שם:
דכיון, דתפלת המנחה, כנגד תמיד של בין הערבים תקנוה. וזמן שחיטתו מדאורייתא - התחלתו, אחר שש שעות ומחצה. דהיינו, חצי שעה אחר חצות היום. [וציין לרש"י הנ"ל]:
ודייק שם בסק"ב, [בשם המג"א ודה"ח וברכ"י] דרק לאחר שש וחצי, אבל קודם לכן, לא יצא אפילו דיעבד.
[והסביר בשער הציון סק"ו, "דכיון שקבעו חז"ל זמני התפלות, והם אמרו וי"ו ומחצה, הוי מתחלה כלא התפלל בזמנה"]

אמנם כתב שם,
דיש מהאחרונים שסוברים: [פר"ח, ובת יעקב, ומגן גיבורים, ושכן משמע קצת, בפמ"ג] דמכל מקום, בדיעבד שהתפלל בזו החצי שעה, לא יתפלל שנית.
(וכן פסק בכף החיים סק"ב, דספק ברכות להקל)

וא"כ, לכו"ע אין להקל לכתחילה להתפלל קודם חצות - והוא הדין לאמירת הקורבנות, שהיא חלק מהתפילה.


מעיקר הדין - תפילה מחצות?
אך יש שכתבו להקל בזה. דבמסכת יומא (דף כ"ח:) איתא:
"אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי".
כלומר, מתחילת השעה השביעית, ולא היה מחכה לשש וחצי.
ובגמרא שם הקשו: מדוע לא נהגו כן בהקרבת הקורבן בבית המקדש?
ותירצו: ששונה היה אברהם אבינו, שהיה יכול לכוון את הזמן המדויק. עי"ש.
אבל שאר עמא, לא ידעו לכוונו כהוגן - ולכך תיקנו חז"ל לכולם, להתפלל מנחה רק משש וחצי.

ועיין ברש"י (במסכת פסחים דף צג: ד"ה חמישה) דלמד מכך, דמדין תורה זמן הקרבת התמיד הוא מחצות.
וממילא בהתאם, זמן תפילת המנחה מעיקר הדין בחצות (וכ"כ שם הריטב"א להדיא)


ולפי זה, בעניין קריאת הקורבנות, ודאי שאפשר לאומרם כבר מחצות.
כיון שכל אמירת הקורבנות, אינה אלא כדבר סגולי, משום "ונשלמה פרים שפתינו" - כלומר, שאמירת הקורבנות, נחשבת לנו כאילו הקרבנו הקורבן בפועל, והרי על זה, לא תיקנו חז"ל גזירתם, לומר: רק משש וחצי, וא"כ נותר כעיקר הדין, מחצות.

[ואמנם יש להעיר, מדברי רש"י במסכת ברכות דף כו: ד"ה מנחה גדולה וכו'. דשם כ' להדיא, דזמנו מדוארייתא, הוא רק משש וחצי - ונראה דסובר דהוא מחלוקת הסוגיות. וא"כ, מאן יימר לן, כמאן הלכתא]


תפילות כנגד אבות/תמידין?
אך ראיתי שבספר שו"ת שרגא המאיר (ח"ז סי' א), תלה את מחלוקת האחרונים הנ"ל: האם יצא ידי חובה בתפילה, קודם ו' שעות ומחצה? - במחלוקת האמוראים, כנגד מה תיקנו את תפילת המנחה?
כדאיתא במס' ברכות (כו ע"ב):
רבי יוסי ברבי חנינא אומר: תפילות כנגד אבות תקנום. וריב"ל אומר: תפילות כנגד תמידין תקנום.
דלמאן דאמר, כנגד תמידים תקנום - כיון דהתמיד מעולם לא נשחט קודם ו' שעות ומחצה, על כן גם תפילת מנחה קודם ו' שעות ומחצה, לא יצא.
אך למאן דאמר, דתפילות כנגד אבות תקנום - והרי צלותא דאברהם, מכי משחרי כתלי. כנ"ל. א"כ יש לומר, שגם תפילת מנחה מתחלת, מו' שעות ולמעלה.
ובאמת, אנו פוסקים כריב"ל, שתפילות כנגד תמידין תקנום, כמבואר באו"ח ס' צ"ח סעי' ד', דתפילה היא במקום הקרבן, ולכן צריך ליזהר, שתהא דוגמת הקרבן כו'. ועי' היטב בלקוטי פר"ח סי' רל"ג ע"ש.
ולפי זה, אין מקום להתפלל קודם שש וחצי.
[ואף דיש אומרים, דבדיעבד אם התפלל מחצות יצא, (וכך פסקינן, דסב"ל) - אך זה יש לומר, דאחרונים אלו סברו, דתקנת חז"ל להקרבה משעה שש וחצי, לא הייתה בהפקעת הזמן מחצות עד שש וחצי, אלא תקנת זמן ההקרבה בשעה שש וחצי - ולכן לעניין התפילה, כשכבר התפלל, לא נתבטל תפילתו, ויצא י"ח. ודוחק]

אך כל זה יש לומר, לענין תפילת מנחה. אך לענין לומר פרשת התמיד וקטורת, זהו ודאי נגד תמיד של בין הערביים תקנום. וכמו שכתב הרמ"א בסי' רל"ד סעי' א': דיש שכתבו, שנוהגין לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפילת המנחה, נגד תמיד של בין הערביים וכו' - וכיון שהתמיד, מעולם לא הקריבו קודם שש שעות ומחצה, וע"כ שפיר יש לומר, שאין לאומרה קודם שש שעות ומחצה. וכמו שכתב המחבר בסי' א' ס"ו, וסי' מ"ז סי"ג, המשכים קודם אור היום, לא יאמר פרשת החמיד, עש"ה. והוא הדין של תפילת מנחה, לא יאמר קודם זמן מנחה.
עכ"ד. ודברי פי חכם חן.

למעשה:
ולכן נראה, דלמעשה יש ליזהר, שלא לומר קורבנות קודם הזמן.
אמנם בדיעבד, שכבר אמר קורבנות בזה הזמן, אין צורך לחזור ולומר שוב בזמן, אף אם מקפיד תמיד, על אמירת קורבנות.
דבדיעבד, וודאי נוכל לסמוך על שיטות אלו, דדין אמירת הקורבנות, שווה לתפילה. וכמו דבתפילה, בדיעבד אינו חוזר, קל וחומר בזה.

האם מותר להתפלל בבית כנסת של חב"ד, שמאמינים שהרבי הוא המשיח ('משיחיסטים')?

תשובה:
אנשי חב"ד, אנשים נפלאים, המוסרים את נפשם עבור כלל ישראל. קשה להבין, איך עם ישראל היה נראה בלעדיהם.
הרוח החיה, לכלל פעילותם הוא רבם הנערץ, שכוחו היה נפלא, לאין שיעור. אמנם, בשיא פריחתו, חלה ונפטר.

היו שחשבו באותו הזמן, שהרבי עצמו ראוי להיות משיח. ובזה אין דופי.
אך אלו שכבר החליטו שכבר נעשה משיח, טעו בזה.
ומשנפטר, כבר לא היה מקום לטעותם. ואף-על-פי-כן, יש שנשתרשו בטעותם, בסוברם: שלא נפטר, או שנעלם ועתיד לחזור - מה שהוא טעות גמורה, כמבואר ברמב"ם.
ומכל מקום, אין זה הופך אותם לכופרים, שהרי מאמינים במשיח, ורק טועים בזהותו - ומשכך, מותר להתפלל עמהם.

אך יש ליזהר מאוד, שלא להדבק בדעות נפסדות אלו!
ולכן, במקום שעסוקים ברעיונות אלו, אין להתפלל בקביעות, שלא להדבק ברעיונותיהם.

אמנם, איני יודע אם יש כאלו, שטועים לייחס לו אלוקות, כגילוי של ה' בעולם, וכדומה. (כן אמר הגר"ע יוסף זצוק"ל, בשיעורו בלוויין, במוצ"ש בשנות ה-90, שהעידו בפניו). או שמתפללים לנגד תמונתו. ואפילו, אם רק חושבים לעלות דרכו את התפילה. או להידבק באיזו עבודה, ברוח הקדש שבו. או סברות נפסדות אחרות, הרי אלו עובדי עבודה זרה ממש. (לצערנו, שמענו שיש כאלו, בקהילה אחרת)

ועם אלו, בוודאי שאין להתפלל.
שאף, שהם נחשבים לכופרים בטעות - ואין דינם ככופרים, לכל דיני התורה.
מכל מקום, אין להתפלל עמהם כלל, שיש בתפילתם משום עבודה זרה.
 
 


מקורות ונימוקים:


סקירת חסידות חב"ד בעידן שאחר השואה:
בשנים שלאחר השואה, כשרוחם של ישראל הייתה נפולה, ובאבל הפרטי של חסידות חב"ד בשנת תש"י, בפטירת רבם, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד.
זרחה שמשו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר הבלתי נשכח של החסידות.
הרבי שהיה גדול בתורה, ובעל כישרונות מופלאים, מנהיג יוצא דופן, וכריזמטי. סחף את ההמונים, לפעול לפי משנתו.
הוא ראה חשיבות יוצאת דופן, בהשפעה על הזירה היהודית הגלובלית. ואף על כל העולם.

משיח:
בשנות ה-80, עודד את חסידיו לפעול להגברת הציפייה לגאולה. ובשנות ה-90, קרא לפרסם בציבור, כי יש להתכונן לבואו הקרוב של המשיח.

בשנים אלו, התחיל הלהט בקרב חסידיו, לייחדו כמשיח - מה שגרם למלחמות עזות, בציבור התורני.

אלו מביאים מדרשי חז"ל התומכים בטענותיהם - ואלו משיבים מלחמה שערה.

הלכה:
אין אנו נוקטים צד בוויכוח, שהרי עקרונית, כל צדיק יכול להיות משיח, אם התקיימו בו התנאים המפורטים לקמן - אך כיום שכבר נפטר, אין נפקא מינה כלל, אם היה ראוי לכך או לא. שכיון שנפטר, בידוע שאינו משיח.

ברור הוא שלקבוע במסמרות, שהוא הוא משיחנו גואלנו - אין מספיק בפרושים, או רמזים, ואפילו מדרשים שונים. שגם אם נניח שהיה מפורש כך, אין לקבוע על פיהם הלכה.

אלא עלינו לנהוג, כמו בכל שאלה בחיי היהודי. לגשת לארון הספרים היהודי, ספרי ההלכה. לראות את המעשה אשר נעשה.

והנה הרמב"ם שכתב עליו הבית יוסף (באו"ח סימן ג) שהוא עמוד ההוראה, כתב הלכות מקיפות בכל תחומי החיים.

מיהו המשיח?
והנה שפתותיו ברור מללו, זה לשונו: (בהלכות מלכים פרק יא הלכה ד)
"ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה, ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח.
אם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה. והרי הוא ככל מלכי בית דוד, השלמים, הכשרים, שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהן, ולברר, וללבן, עד עת קץ כי עוד למועד".

הרמב"ם העמיד לתנאי, שיהיה בחזקת משיח, 4 תנאים:
  1. מלך מזרע דוד. 2. עוסק בתורה ובמצוות, כדוד המלך. 3. יכוף כל ישראל לקיים מצוות. 4. ילחם מלחמות ה'.
 
וכדי שיהיה ודאי משיח, עליו לעמוד בעוד 4 תנאים נוספים:
  1. הצליח במשימות הנ"ל. 6. ניצח כל האומות. 7. בנה בית המקדש. 8. קיבץ את עם ישראל לארץ.
 
ואם נפטר או מת - בוודאי שאינו משיח.

מה שברור לכל בר דעת, שאף שהרבי מחב"ד היה אדם גדול ומיוחד - לא התקיימו בו התנאים הנ"ל, אפילו להחזיקו, בחזקת משיח.
שהרי הוא לא היה מלך, ולא נלחם מלחמות ה', (דהיינו, אם אויבנו ושונאנו). ולא כפה את עם ישראל לקיים המצוות. ולא הגיע לדרגת דוד ע"ה.

וכשנפטר, והייתה לוויה וקברוהו, בוודאי שטות גמורה, לחשוב שהוא משיח.
והרי ר"ע וחכמי דורו, שטעו בבר כוכבא, שהתקיימו בו כל התנאים. משנפטר, חזרו בהם, הודו ולא בושו, שטעו. (עי"ש ברמב"ם הל' ג) - וכי בושה היא לטעות?

אמנם, מהצער הגדול בפטירתו, יש שהמשיכו לטעות בכך לצערנו.

לנידון שאלתנו:
אף שטועים בזהותו של המשיח, אין הם כופרים בעיקרי האמונה, שהרי מאמינים במציאות המשיח.
אך במקום שעסוקים ברעיונות אלו - אין להתפלל עימהם בקביעות - כדי שלא יבוא להימשך לדעותיהם הכוזבות.

כמו שכתב הרמב"ם בלשונו הזהב: (בהלכות דעות פ"ו ה"א)
"דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו, אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.
לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע'. ואומר: 'אשרי האיש וגו''. עכ"ל.

כפירה:
אמנם, אם יש כאלו הטועים לחשוב, שיש בו כוח אלוקי, או שמתפללים לתמונתו וכדו' - אלו ודאי כופרים.
ואפילו, אם רק חושבים לעלות דרכו את התפילה. או להידבק באיזו עבודה, ברוח הקדש שבו. או סברות נפסדות אחרות, הרי אלו עובדי עבודה זרה ממש.
כמו שכתב, בנפש החיים (שער ג פרק ט):
"ואפילו להשתעבד, ולהתדבק באיזה עבודה, לבחינת רוח הקדש, שבאיזה אדם נביא, ובעל רוח הקודש. גם זה נקרא, עבודת כוכבים ומזלות ממש... וכן אמרו שם זה הטעם, גם על יעקב אבינו ע"ה, שלא רצה ליקבר במצרים.
הרי שקראו ז"ל ענין זה, עבודת כוכבים ומזלות. אף שהכוונה היתה, לרוח אלהין קדישין דביה.
וי"ל עפ"ז הכתוב: 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. ר"ל, שלא לכוין ח"ו בשום דבר, לאיזה בחינה, וכח פרטי. אפי' אם יהיה אותו הכח, בחי' פני - היינו, אפי' לפרט רוח הקדש, שבאיזה אדם". עכ"ל

כפירה בטעות:
אמנם נראה, שהם נחשבים לכופרים בטעות - ואין דינם ככופרים.
כמו שכתב בשו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז: (אלף רנח)
"ממי שטועה באחד מעיקרי הדת, מחמת עיונו הנפסד, שלא נקרא בשביל זה כופר.
והרי הלל היה אדם גדול, וטעה באחד מעיקרי הדת, שאמר אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות, לא חשבוהו כופר ח"ו, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו.
והטעם מבואר: כיון שאין כפירתו, אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור".

וגם אלו למיטב הבנתי, מאמינים במציאות ה', שהוא בעל הכוחות כולם - אלא שמאמינים בטעות, שנמסר כוח לצדיק - ויש להתפלל דרכו/אליו, או לקבל השפעה ממנו.
אך להתפלל עמהם, ישנה בעיה - כיון, שנחשבת תפילתם בצורה הזו, לעבודה זרה.

ויה"ר שנזכה לביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו. אכי"ר.

 
{שוב הקשה לי, ידידי הרב אליהו ברכה שליט"א:
מדברי הגר"ח הלוי מבריסק זצוק"ל, (הובא בקובץ מאמרים, לקדוש הגר"א וסרמן הי"ד, במאמר שיבוש הדעות) - בהסבר דעת הרמב"ם: "דהמאמין בהגשמה, הרי הוא מין" - אף שהוא בטעות.
וביאר הגר"ח - ז"ל: "כי בכפירה לא שייך שוגג, דהא מ"מ אינו מאמין, וא"א להיות בכלל ישראל בלא אמונה".
וא"כ לפ"ז: הרי אלו נחשבים, לכופרים גמורים!

אך עי' שם, בדברי הגר"א וסרמן: דהכריח ממאמר הלל הנ"ל: "שאין משיח לישראל" - שיש חילוק!
בין כפירה, המגעת מחמת עצמן - דהרי יסודות האמונה פשוטים, ורק רצון האדם לפרוק עול, מטעהו בדברים כאלו.
לבין טעות המגיעה, מתוך טעות בהבנת הכתובים, או האגדות - דהוי כאומר מותר, ודינו כשוגג.
והכנ"מ כאן: לענ"ד, טעותם נובעת, מהמושג הרווח בחסידות, סביב כוחו המרכזי, של הצדיק בבריאה, שהכל עובר דרכו, ובזכותו. וטעו להתפלל אליו, כנ"ל - שאלו נחשבים לשוגגים}

שלום וברכה! ישב בבית הכנסת ולא שם לב שהתחילו לומר קדיש ואחרי עניית אמן הראשונה קם לומר גם הוא קדיש [שיש לו חיוב] האם יכול לעשות כן, או שכיון שהוא מתחיל מהתחלה לא יכול להתחיל מאחרי עניית אמן הראשונה?

תשובה:
אף שראיתי, שיש נוהגים להצטרף באיחור, לאחר עניית אמן ראשונה - נראה לי, שאין לנהוג כן.

כיון, שיש בזה כמה קלקולים. (שיש שני ש"ץ, ושתרי קלי לא משתמעי, ושלא שומעים עשרה, את דיבורו)
ודיינו במנהגנו, שנוהגים לומר כמה ביחד, שגם בזה פקפקו כמה מהפוסקים - ואף שמנהג זה נכון, ויש לו יסוד בירושלמי, אבל דווקא, אם יאמרו כולם כאחד.
ולכן במקרה זה, נלע"ד - דעדיף, שלא לומר כלל.




מקורות נימוקים והרחבה:

בירושלמי (פ"ד דתענית הל"א) איתא, שאמרו לר' זינין החזן, התחילו. ופירש בקרבן העדה, דיתחילו לומר קדיש אחר הדרשה. ומדקאמר בלשון רבים משמע שהרבים יכולים לומר קדיש יחד, וכמנהגינו. ואמנם בבית יוסף (סימן תג) משמע, שהיו נוהגים לחלק אמירת הקדיש בקרב המחוייבים. וראה בשדי חמד (מערכת אבלות אות קנד).

וידוע שמנהג הספרדים כן, שאומרים כמה ביחד קדיש. ועי' מש"כ בזה הגר"ע יוסף זצקו"ל בספרו חזון עובדיה אבלות א עמ' שלה. וע"ע ילקוט יוסף על הלכות אבלות עמוד תפב ובהערה יג, שביא גם לדברי הללו.

אך עי' בתשובות בנין ציון ח"א סימן קכ"ב, שדן בארוכה בעניין זה. וסיים בזה"ל: "ומה שנהגו הספרדים אין בידינו לידע על מה נהגו כן, אבל עכ"פ יש חילוק רב בין הספרדים ובין אשכנזים כי הספרדים כל תפלתם היתה במקהלות בקול בלי שום איחור ומהור ואחרי שרגילים בזה גם כשיאמרו קדישים יחד נשמע קולם יחד כדאמרינן במגילה דאף דתרין קלי לא משתמעי כו' כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי, הרי דאפשר לשמוע גם הרבה קולות אי יהבי דעתייהו ובזה רגילים הספרדים משא"כ אנו אנשי אשכנז שאין מתפללין וקורין בקול אחד וכשהרבה מתפללים יחד אי אפשר לשמוע ולכווין כאשר ידעתי נאמנה, במה שגם פה נוהגין לומר הקדיש דרבנן האבלים יחד והוא כחוכא וטלולא דכל דאלים גבר לישא קולו קול ענות גבורה וחבירו צועק כנגדו זה פותח וזה חותם ואי אפשר ממש לענות איש"ר ולולא יראתי לבטל המנהג כבר הייתי מונעם שלא לומר קדיש דרבנן יחד, כל שכן שלא להנהיג כן לכתחילה וכו'", עיין שם שהאריך. הרי דווקא, שכשכולם אומרים ביחד, קול אחד שפיר דמי.

ושם בילק"י הביא, שבשו"ת זכר שמחה [הובאו דבריו ביסודי ישורון עמוד 404] כתב, שהעונים אמן אחר אומר הקדיש, או אחר המברך, צריכים לשמוע קול המברך. ואם רבים הם, קול האומר קדיש לא ישמע.

וכ"כ גם בגשר החיים. שמנהג ירושלים לומר כל האבלים יחד, אך יזהרו לומר כולם מילה במילה ובזה לא שייך תרי קלי לא משתמעי כיון דחביבה עלייהו, וכן נוהגין אצלנו שכשאומרים כמה ביחד נזהרין שיאמרו ממש אחד עם חבירו, וכיון שנהגו כן מחמת דרכי שלום לכו"ע שפיר דמי, אבל נוהג אני לזרזם לבוא יחד לפני ארון הקודש, שאז כולם מכוונים לומר יחד ממש וחולקין המצוה, ולא כל אחד במקומו ולפעמים אין עשרה עונין אחריו ואין זה זכות כלל לנפטר רק להיפך הבן אומר קדיש שלא כדין.

וכן בתשובות והנהגות (כרך א סימן קג) אחר שהביא להגאון יעב"ץ (בסידור) שמשבח מנהג הספרדים שכל האבלים אומרים יחד קדיש ואין מחלוקת ודיני קדימה.
הביא מצוואת הגר"נ אמסטרדם זצ"ל ששמע מרבו הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל שאסור לומר שנים ביחד כי תרי קלי לא משתמעי, וכן רבינו החזו"א זצ"ל התנגד ששנים יאמרו ואמר שזהו כמו שני ש"ץ.

וע"ע כף החיים פלאג'י סי' יג ס"ק יא שכתב:
ויותר צריך ליזהר כשרבים אומרים קדיש, שיהיו שוים. ולא יהיה אחד מקדים, ואחד מאחר. ומבלבלים את העונים. ועיין האלף לך סימן טו אות ב ובספר פתח הדביר דף ע"ח ע"ב ובספר דרך ישרה דף י"ח ע"ב משם ספר בת מלך.

סוף דבר, אף שמנהג ספרד יסודתו בהררי קדש - יש בדבר ג' בעיות.
  • שלא יהיו שני ש"ץ - כמו שהעיר החזו"א.
  • שלא יהיה בגדר תרי קלי לא משתמעי.
  • שיהיו לו עשרה מקשיבים - כדין כל דבר שבקדושה. (כמבואר בשו"ע או"ח סי' נה)
[ועי' חזו"ע אבלות א עמוד שנג שכתב, שיש להגביה קולו, כדי שישמעו, ויענו אחריו. ודלא כמש"כ בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סוסי"ד, ופתח הדביר סי' קכה סק"ב. שכן מוכח בשו"ת בנין ציון הנ"ל, שיש קפידא בזה. ולכן, נכון ליזהר, דשב ואל תעשה עדיף. וכן בבא"ח ויחי טז כ', דלכתחילה לא יעשה כן]

ובעוד שכאשר נזהרים לומר כולם כאחד - שפיר דמי.
כשאומר לבדו באיחור - כל קלקולים הללו, איתנהו ביה.
ולכן נראה לענ"ד. שבאופן כזה, שאיחר עד אמירת אמן ראשונה - ההימנעות מלומר כלל, עדיפא.

איך מגלגלים את התפילין? כשאני מסיים להניח תפילין, אני כורך את הרצועות על קופסאות הבתים. אבל ראיתי, שיש כאלו שמקפידים, לכורכם בנפרד - האם באמת יש קפידא, כיצד לכרוך את רצועות התפילין? (על הבתים או בנפרד)

תשובה:

שלום רב!
אכן, אין לכרוך את הרצועות על הבתים (הקציצה), שקדושתן חמורה.

ועל המעברתא והתיתורא (החלק הרחב בתחתית הבית), יש מחלוקת באחרונים, האם קדושתן חמורה מהרצועות.
ולדברי קבלה, וודאי שיש להקפיד בזה.


ולכן למעשה:
יש ליזהר לכתחילה, שלא לכרוך את הרצועות על המעברתא והתיתורא, כי אם על הרצועות בפני עצמן.


אמנם, לעניין הדלת שברצועה של ראש, יש להקפיד להניחה מעל המעברתא, ולא מתחתיה, שקדושת הדלת חמורה מהמעברתא.
[וכן שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, ששמע מהמקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצוק"ל, שיש להקפיד בזה, וכנ"ל]




מקורות נימוקים והרחבה:


כריכת הרצועות:
במגן אברהם (אורח חיים סי' כח ס"ק ד) לגבי דיני חליצת התפילין, כתב:
"נהגו לכורכן ככנפים, ע"ש כנפי יונה [מט"מ בשם ס' המוסר], ואין להניח הרצועות על הבתים [גלי רזיא]". עכ"ד.

והטעם: כתב מחצית השקל:
"מפני דהבתים קדושתן חמורה מהרצועות".

ובסוף דבריו כתב, המגן אברהם:
"דברצועות, כיון דאפשר להניחם על הצדדין, אסור להניחם למעלה".
וכתב הפרי מגדים (באשל אברהם אות א׳) על כך:
"דלשיטתיה אזיל, (בסימן כ״ז אות י״ד), דתיתורא אין קדוש יותר מרצועות".
כלומר, דלשיטתו מותר לכרוך הרצועות על התיתורא - שקדושתן שווה.

דהנה כתב הרמ"א בהגהת השולחן ערוך (סימן כז סעיף ח) וז"ל:
ואין לכרוך הרצועה על התיתורא, כדי לחזקה על היד (מהרי"ל).
וביאר בט"ז (סק"ט), דקדושת התיתורא חמורה מהרצועה.

אך בשו"ת מהרי"ט (סי' ז), והרב החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה [הגהות ב"י אות ד] החזיקו במנהג הזה.
וכן בלבוש שם (סק"ח), כתב, דקדושת התיתורא, חמורה יותר מהרצועות.
והרב החיד"א במחזיק ברכה (ס"ה) כתב, על דברי הרמ"א הנ"ל, ז"ל:
העולם נוהגין להיפך, כמ"ש האחרונים. וכתבו, שכן מוכח מדברי גורי האר"י ז"ל. והרב מור וקציעה העיד, שהגאון מר אביו, היה כורך הרצועה על התיתורא. וכתב, דטעמו ונימוקו עמו.
[ועי' בשערי תשובה (ס"ק טו) שהביאו, והתקשה מדבריו בברכי יוסף (סי' כה סק"ט), דמשמע ליה דסתרו להדדי. עי"ש בדבריו. ועי' מש"כ בכל זה, בהערות על ברכי יוסף שם, הערה יד]

וכתב הכף החיים (סי' כח סק"י):
"דלפי דברי האר״י ז״ל, שכל אחת יש לה בחינה בפני עצמה, גם על המעברתא לא יניח, כמו שכתבתי לעיל סימן כ״ז אות ל״ז".
ושם כתב:
"יש ליזהר, כשחולץ התפילין ורוצה לקשור הרצועה עם הבית כדי שלא ישמטו, שלא יכרוך הרצועה על המעברתא ועל הרצועה או על הבית והרצועה, אלא יכרוך על הרצועה היוצאה מן המעברתא בקירוב ועל הרצועה הכרוכה, ובזה יתקשר הבית עם הרצועה. אבל לא יכרוך הרצועה על המעברתא ועל הרצועה ויקשור, מפני שכל אחד יש לה בחינה קדושה בפני עצמה, כמבואר בשער הכוונות בדרושי התפילין דרוש ז׳ וסוף דרוש ד׳. ופרי עץ חיים שער התפילין פרק י״א.
וגם לפי הפשט יש פלוגתא אם יש להניח הרצועה על הקציצה, כי לדברי המור וקציעה יש קדושה ברצועה כמו הקציצה ומותר להניח, ולדברי הט״ז ס״ק ט׳ אסור, עיין פרי מגדים במשבצות זהב אות ט׳ ובפתיחתו לסימן ל״ב (והיא סוף סימן ל״ב באשל אברהם), ויפה ללב אות ה׳. על כן יש ליזהר בזה.
ומה שאנחנו קושרים היו״ד עם הבית ברצועה, בשעת הנחה שאני, (שאין ברירה אחרת, להצמיד היו"ד לבית), לא כן בחנם, עיין מור וקציעה שם".

סוף דבר:
איכא מחלוקת מה קדוש יותר? הרצועות או התיתורא?
וי"א, דודאי התיתורא קדושה יותר. אלא דרק לגבי קשירת היו"ד, דא"א בעניין אחר, כורכים הרצועה על הבית.
ולדברי קבלה, אין להניח הרצועות על התיתורא.

קשר הדלת:
אך לעניין קשר הדל"ת שברצועה, קדושתו חמורה לכל הפחות כהקציצה, אם לא יותר.
ובוודאי שקדוש יותר מהמעברתא, וכדלהלן:

דהנה בגמ' מנחות (לה ב) איתא, ז"ל:
"אמר ר' יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב, קשר של תפילין הלכה למשה מסיני". עכ"ל.

ועיין רשימות שיעורים (מהגרי"ד סולובייצ'יק על מסכת ברכות דף ו.), שביאר: שיש בזה מחלוקת משולשת, רש"י תוספות והרמב"ם, על איזה קשר קאמר, דהוא הלכה למשה מסיני? - האם רק השי"ן, או גם הדל"ת, או גם היו"ד? עי"ש באריכות.

ועיין מור וקציעה סימן כז שכתב:
"ולפמ"ש רש"י [מנחות לד, ב], דטעמא דקדושת של ראש חמורה משל יד, משום שרובו של שם בראש. מוכח נמי דהרצועות שוה קדושתן לקציצה, דכי היכי דבקציצה דראש, איכא שי"ן, ה"נ ברצועה, איכא דלי"ת".
(ושם רצה לומר, דאפילו שאר הרצועה קדושה מהקציצה, אך בזה יש מחלוקת כנ"ל)

וע"ע בשו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן כה שכתב:
"דלרש"י והרמב"ם, עור הרצועות שיש בהם ב' שמות, חמור מעור הבתים, שאין בהם רק שם אחד". עי"ש.

ומוכח מכל זה, דקדושת הרצועות שבהם הקשרים (עכ"פ) של הדל"ת, שווה לקדושת הקציצה, שיש בה שי"ן.
ואפשר, דאפילו קשר הדלת, חמור מקדושת הקציצה.

ולפ"ז, וודאי שקדושת הרצועות שבהם קשר הדלת, חמורה מהמעברתא, לכו"ע.
שהרי המעברתא, אינה חלק מהקציצה, ופחותה בקדושתה ממנה.


ולכן למעשה, יש להקפיד להניח הדל"ת, על המעברתא.
[וכן שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, ששמע מהמקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצקו"ל, שיש להקפיד בזה, וכנ"ל]

לאחרונה, הפסקתי לעשן, ועברתי להשתמש בסיגריה אלקטרונית. אבל שמתי לב! שיש לה טעם חזק - האם צריך לברך עליה 'שהכל'?

תשובה:
שלום רב!
תבורך על החלטתך, לשמור על בריאותך, ולחדול מהשימוש בסיגריות.
רק אציין! כי לפי ארגוני הבריאות השונים, סיגריה אלקטרונית מזיקה אף היא.
ואף שיש מחלוקת, במידת הנזק שלה - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה].
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה!
ולכן, אם תצליח לחדול לחלוטין מהשימוש בה - תזכה במצווה גדולה של שמירת גופך.
כפי שהזהיר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כמה פעמים. ומובא בתשובותיו. (עיין במקורות)

ולשאלתך:
לא מברכים על סיגריה אלקטרונית, שום ברכה.
כיון שאין מברכים, אלא על דבר שכוונתו בו לאכילה.
אמנם יש אומרים: שאם יש בו הנאת מעיים, מברכים גם אם אין כוונתו לאכילה, אבל בסיגריה אלקטרונית, שפולטים את האדים שלה החוצה, ואין בה הנאת מעיים - לא מברכים.

עוד באותו עניין:
האם סיגריה אלקטרונית צריכה כשרות?
האם מותר לעשן, סיגריה אלקטרונית בצום?


מקורות ונימוקים:


ברכה על טעימת רביעית:
הנה בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רי ס"ב), כתב, וז"ל:
"הטועם את התבשיל, אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו;
ויש אומרים: שאם הוא בולעו, טעון ברכה. ולא פטרו את הטועם, אלא כשחוזר ופולט. ואז אפילו על הרבה, אינו צריך ברכה. (הגה: וספק ברכות להקל)".
ובטעם הדבר, כתב המשנה ברורה (ס"ק יג), ז"ל:
"דאע"ג דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אפילו כל שהוא, בין באכילה בין בשתיה. היינו, כשמכוין לאכול ולשתות. אבל הכא, שאין כונתו אלא לטעום, לידע אם צריך מלח או תבלין, א"צ ברכה, לא לפניה ולא לאחריה. ואפילו אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול, [שאין ביכלתו לתקן אז המאכל], ורק לידע אם הוא טוב, ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג, דגם זהו בכלל טעימה, אחרי שאין כונתו לשם אכילה":
כלומר, מברכים רק על הנאת אכילה - וכאן שאין כוונתו לאכילה, א"צ לברך. (וביותר מרביעית, מברכים. ששם כבר יצא מגדר טעימה).
והיש אומרים סוברים: דכיון, דיש לו הנאת מעיו - יש לו לברך בכל מקרה. ולכן, רק בפולט אינו מברך!

וא"כ בנידוננו, שפולט האדים מפיו - לכו"ע, א"צ לברך.

ברכה על עישון:
אך עי' במגן אברהם (ס"ק ט) שכתב:
"צ"ע, באותן שנותנין עשב שקורין טוב"ק לתוך השפופרת, ומדליקין אותו, ושואבין העשן לתוך פיהם, וחוזרין ופולטין אותו, (נראה דהוא כעין נרגילה) - צ"ע, אי דמי לטועם ופולט, שא"צ ברכה. או דלמא, דומה לריח, שצריך לברך. ק"ו כאן, שגם הגוף נהנה ממנו, שהרבה שבעים ממנו, כמו שאכל ושתה. וצ"ע".

כלומר, דמה שבפולט א"צ לברך - כיון שאינו כדרך הנאתו.
אך בנרגילה, שכן דרך הנאתו בפליטה, יש לברך!
(ומאידך מסתפק, דסוף סוף, אינו כדרך אכילה).

אך עי' מגן גיבורים (ס"ק יב), ופרי מגדים (באשל אברהם ס"ק ט), ובשערי תשובה (ס"ק ט), משם מור וקציעה - דהשיגו עליו.
ובמשנה ברורה (ס"ק יז) כתב: דהאחרונים החליטו בפשיטות, שאין לברך על עישון זה:

ומ"מ נראה, דאף לשיטת המג"א - לסברא הראשונה בשו"ע, דהיא נראית עיקר להלכה, (כמ"ש ברמ"א, וכ"נ מסתימת השו"ע) - אין לברך!
שהרי לדעתם, רק כדרך אכילה מברך. (ובאמת, ציון דברי המג"א, הוא על דברי הי"א)

ובסוף דברינו, יש לציין!
מה שכתב מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בסוף תשובתו: (בשו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לט)
"אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו. וכבר הזהירה התורה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ושומע לנו ישכון בטח".
ואמנם, בארגוני הבריאות השונים, יש מחלוקת במידת הנזק של סיגריה אלקטרונית - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה].
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה! - ולכן, יש להימנע ממנה.
לכן, אם תוכל לחדול לחלוטין מעישון סיגריות - תקיים מצווה גדולה, של חיזוק גופך.
בהצלחה!

שלום כבוד הרב! אני מתגורר בצפון הארץ, ורציתי לשאול, האם אני חייב לבוא, ללויה של גדול הדור? חשוב לציין! שאני אלמד תורה, בזמן הזה.

תשובה:
שלום וברכה!
כל מי שנמצא באותו מחוז, מחויב לבוא ללוות!
ומחויב ללוות, לכל הפחות ד' אמות! (כ-2 מטר)

אבל אם אתה נמצא במקום אחר, אינך מחויב מן הדין לבוא.
כי שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א, שבלוויית הסטייפלר, שאל לגרש"ז אוירבאך זצוק"ל. אם מחויב ללכת? ואמר לו: שהחיוב הוא רק באותה העיר.

אך באם אפשרי, לבוא ללוויה, ראוי וכדאי שתבוא. אף אם אתה לומד תורה בזמן זה, שזהו כבוד התורה!
וגם תועיל לנפשך בזה. כמבואר בספרים, שיש השפעות רוחניות, בלוויית אדם גדול בתורה.


מקורות:

החיוב לבוא ללוויה?
בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שסא, והוא מהגמרא בכתובות יז.):
"מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים, אין לו שיעור, אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו.
למאן דקרי ותני, דהיינו שקרא ושנה, ועדיין לא שנה לתלמידים, אם יש ס' רבוא אין צריך להתבטל בשבילו".

נמצא!
דמי שקרא או שנה (וזהו בסתם, כל איש מישראל. עי"ש) - מחויבים לצאת ללוותו, עד שיהיו שישים ריבוא.
אך לשונה לאחרים - אין לו שיעור, ומחויבים כולם לצאת עבורו!
[ובפשטות הכוונה, למלמד הלכות - דמאן דמתני, היינו משניות, שהם היו ההלכות בזמנם].


וכל זה, ללומד תורה. אך לעוסק בשאר מלאכה, יש לו ליבטל ממלאכתו בכל מקרה!
דשם כתב:
"ובשעת הוצאה, מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו, אפילו אי לא קרי ותני, דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת, אבל בשאר מלאכות, אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללוותו".

המה ראו כן תמהו - דלא ראינו דיוצאים כולם, ללוות כל אחד מישראל!?

אך הנה מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו (חזו"ע אבלות א עמ' רצז), הביא מהפוסקים, דלא נהגו לצאת כולם ללוות.

גדול הדור:
אך לעניין גדול הדור - הדין שונה!
דשם (בחוז"ע הנ"ל), הביא מהגר"ח פלאג'י, דזולת אם היה רבה דעמיה. (דבזה, כן היו נוהגים לצאת)

ולפ"ז, לגדול הדור - חזרנו לעיקר הדין, דחייב.

לבוא מעיר אחרת:
אמנם, שמעתי ממו"ח, הרה"ג שמואל פנחסי שליט"א: שבלווית הסטייפלר, שאל לגרש"ז אוירבאך זצוק"ל. אם מחויב ללכת? ואמר לו: שהחיוב הוא רק באותה העיר. (וכנראה, דהיה פשוט לו כן מסברא)

ויש לדון, מה נקרא אותה העיר?
שלענ"ד, אף שתי שכונות נפרדות, נחשבים לערים שונות בחז"ל. שהם שני מחוזות שונים, אף אם שניהם שמם ירושלים.
(ויש ראיות לזה, ואכמ"ל)

מסקנא:
ובכל מקרה: מהצפון, בוודאי שאינך מחויב לבוא לירושלים - ללוויה.
ומ"מ, לכבוד התורה, ואף לנפשו של המלווה, שכתבו בספרים, דיש השפעה למלווים, מזכויותיו של הנפטר - ראוי ונכון לבוא בכל אופן ללויה.
(וכבר ידוע מהמעשה שהיה באשכבתיה דרבי, שכל מי שהשתתף בהספד, מזומן לחיי העולם הבא, ונצטער הכובס שלא בא, עד שעלה לגג ונפל ומת. ויצאה בת קול ואמרה: אף ההוא מזומן לחיי העולם הבא - עי' ירושלמי כלאיים פ"ט ה"ג, ובבלי כתובות דף קג:).

כמה צריך ללוות?
עוד יש להעיר!
דשם בשו"ע כתב: (והוא מברכות יח.)
"הרואה את המת ואינו מלוהו, עובר משום לועג לרש (משלי יז, ה) ובר נידוי הוא, ולפחות ילוונו ד' אמות".
ובפתחי תשובה שם כתב:
"דבתשו' יד אליהו סי' נ"ד כתב: דזה מיירי, ביש לו כל צרכו. אבל באין לו כל צרכו, פשיטא דצריך ללוותו עד קברו".

וא"כ לפ"ז, כיון דמאן דמתני, אין לו שיעור - א"כ, אין גבול ללווייתו, וצריך ללוותו עד הקבר - ולא ראינו דנהגו כן?

אך עיין גם בזה, למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו (חזו"ע אבלות א עמ' רחצ), דהביא מהפוסקים, דהבינו בדעת מרן השו"ע, דאף באין לו כל צורכו, סגי בד"א.

שלום וברכה! האם מותר לי לעשן סיגריה אלקטרונית, באחד מארבעה צומות, ובתשעה באב?

תשובה:
שלום רב!
אמנם בעישון בצום, בסיגריות רגילות, נקטו הפוסקים להקל.
(מלבד בט' באב, שראוי להחמיר ולהימנע מעישון לשם תענוג, ובייחוד בעת קריאת הקינות - ורק מי שיש לו צער גדול במניעתו, יעשן בצינעא)

אבל בסיגריה אלקטרונית, שיש בה נוזל ממש - ושואף אדים לפיו.
באופן, שאם תשים טישו על פיית הסיגריה, תראה רטיבות.
יש פה נידון נוסף, ובזה יש לחוש יותר!
(מצד הנאה האסורה בצום - עיין מקורות)

ולמעשה נראה:
דלספרדים ההולכים בשיטת מרן השו"ע - יש להקל בארבעה צומות!
אך לבני אשכנז, היוצאים ביד רמ"א - יש להחמיר.
ובט' באב - יש להחמיר לכל הדעות.

ומכל מקום, יש להימנע לעשן בכל השנה - משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!" - וכפי שהזהיר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כמבואר בספריו.
ואמנם, בארגוני הבריאות השונים, יש מחלוקת במידת הנזק של סיגריה אלקטרונית - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה].
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה! - ולכן, יש להימנע ממנה.

עוד באותו עניין:
האם סיגריה אלקטרונית צריכה ברכה?
האם סיגריה אלקטרונית צריכה כשרות?



מקורות נימוקים והרחבה:

צום מאכילה - או מכל הנאה?
בגמרא מסכת ברכות (דף יד.) איתא:
"בעי מיניה אשיאן, תנא דבי רבי אמי מרבי אמי: השרוי בתענית מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה - והא ליכא. או דילמא הנאה קביל עליה - והא איכא? אמר ליה: טועם, ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת, אינה טעונה ברכה. והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי, עד שיעור רביעתא".
כלומר, אשיאן הסתפק: האם קבלת הצום, היא מאכילה ושתייה גרידא - או מכל הנאת החיך?
ופשט לו רבי אמי: שרק הנאת אכילה ושתייה! - ופחות מרביעית, אינו נחשב לשם אכילה ושתייה.

וכתב הבית יוסף אורח חיים סימן תקסז:
"דכתבו התוספות (ד"ה טועם) והרא"ש (סי' ו), דפירש רבנו חננאל: כגון שחוזר ופולטו, הילכך לא חשיבא הטעימה הנאה. ומיהו דוקא רביעית! אבל טפי מרביעית, חשיבא הנאה, לענין תענית. וכן כתב הרי"ף בפרק קמא דתעניות (ד.) וכן כתב הרמב"ם (פ"א הי"ד)":

ובפסקי הרא"ש על מסכת תענית (פרק א סימן טו) כתב:
"כתב ה"ר יהודה הברצלוני: לבד מיום הכפורים, וט' באב".
כלומר, דבהם אסרו כל הנאה!
ומשמע! דבי"ז בתמוז וכדומה - אין איסור.
וביאר הריב"ש (בשו"ת סוס"י רפז):
דטעמיה: משום דעשה שאר תעניות, כתענית יחיד. כיון דברצו מתענין אוקמינהו. (ר"ה יח:). (כלומר, דלא היה מתחילה חובה)

אך התוספות (מסכת ברכות דף יד.) כתבו: (דלא כהרא"ש)
"משמע דמיירי בתענית יחיד, שקבל עליו. אבל בתענית הכתוב, לא".
כלומר, דאסור אף בי"ז בתמוז וכדומה.

פסק ההלכה:
ובשולחן ערוך (אורח חיים הלכות תענית סימן תקסז סעיף א) כתב:
"השרוי בתענית, יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט; וביום הכפורים ובתשעה באב, אסור. (הגה: ויש מחמירין בכל תענית צבור, והכי נוהגין)".
מבואר: דדעת השו"ע לפסוק, כהרא"ש - והרמ"א, כתוספות.
[ואף שכתב הרמ"א שם (בהגהתו לסעיף ג):
"ומותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים דאסור".
כבר העירו האחרונים (המג"א סק"ח, והגר"א, ומשנ"ב ס"ק יג), והסיקו:
דלשיטת השו"ע, אסור גם בט' באב, ולרמ"א אסור בכל תענית ציבור].

לסיכום:
יש 3 הגבלות לרוצה לטעום בצום:
  1. עד רביעית.
  2. דווקא פולט.
  3. לא ביו"כ וט' באב. ולרמ"א, אף בכל תענית ציבור.
 
עישון בצום:

כעת, נבוא לנידוננו, בעניין עישון בצום:
דהנה, אף שהרב החבי"ב בספרו כנה"ג האריך לאסור, כבר הביא בכה"ח לרב חיד"א וחבל אחרונים שנקטו להיתר. וכן כתב הגר"ע יוסף זצוק"ל בשו”ת יביע אומר חלק א’ או”ח סימן ל”ג, וכ”כ הילקוט יוסף בסימן תק”נ. וכ”כ האור לציון בהלכות תשעה באב פרק כ”ט תשובה כ’.
ושוב הניף ידו בשנית הגרע"י זצקו"ל, בספרו, (שו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן ל”ט), על דברי כהנה"ג:
"שאין דבריו מוכרחים להלכה. דלא מבעיא לסברת רוב הראשונים, שמתירים טעימה בכל תענית צבור (חוץ מתשעה באב), שכדבריהם פסק מרן שקבלנו הוראותיו, שבודאי שאין לאסור עישון סיגריות בתענית צבור. אלא אפילו להרמ”א, יש מקום רב לחלק, בין הטועם דבר מאכל בפיו, ונהנה ממנו, אף על פי שחוזר ופולטו, לבין עישון סיגריות, שאינו אלא שואף עשן בעלמא לתוך פיו.
וראוי להחמיר בתשעה באב דוקא, ולהימנע מעישון לשם תענוג, ובייחוד יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת, אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאוד בעישון ויש לו צער גדול במניעתו, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא". עיי”ש.

אך נדייק בדבריו! דדחה לכנה"ג, מחמת שהוא עשן בעלמא!
אך בסיגריה אלקטרונית, יש לדון מצד שתייה בצום!
שמבדיקה שעשינו, והלבשנו טישו על פיית הסיגריה, ושאפנו דרכו - נראה בברור, רטיבות על הטישו - והווה כדרך הנאתו.
א"כ יש לחוש משום שתייה בצום!
ואף שלדעת מרן השו"ע הנ"ל, מותר לטעום עד כדי רביעית במצטבר לכל הצום, ומסתבר, דאינו מגיע לרביעית במשך כל היום כולו - אבל התירו של מרן, הוא רק אם פולט את טעימתו - ומהניסיון, בסיגריה זו נבלעים אדים. (וע"ע בפמ"ג א"א סק"ח)
וכל שכן לדעת הרמ"א. שלדעתו, אסור לטעום בצומות הכתובים, אף אם פולט.

דברי פוסקי זמנינו:
ובינותי בספרים, ולא מצאתי מי שיעורר בזה, מאחרוני זמנינו, מלבד מה שהביאו, בשם הרב עמרם פרויד - שאסר.

שוב מצאתי, בחיפוש אחר חיפוש, תשובת הרב גרוס בעניין. שכתבה, כשלא הייתה מצויה בשוק - וכתב להתיר - אך מסייג את דבריו, שיש כמה סוגים, ומתכוון רק לסוג מסויים - גם לא נראה מדבריו, שידע שיש ממש רטיבות המורגשת בטישו.

אך יד"נ הרב רחמים ישראל שליט"א המציאני, מש"כ באשל אברהם (בוטשאטש) סימן תקסז -ז"ל:
"אודות שאיפת טובאק והעישון בתענית: פשיטא, שאין שום פתחון פה על הנוהגים להתיר. וגם אותם שכתבו להחמיר, היה כוונתם רק בעישון טובאק רטוב מאוד, ובולעים העשן וההבל, היוצא מהלח הרטוב, שיש על זה חשש, שאולי הוא כהבל היוצא ממשקים, שהוא כמשקים. והגם, שהוא מכל מקום שלא בדרך משקה, עם כל זה יש חשש, כיון שהוא דרך הנאתו. מה שאין כן במדינותינו, אין שום פתחון פה כל דהוא, לחשוש בזה. כי כוונת העישון, הוא רק לבריאות הגוף, לרפות המעיים. ואין בולעים העשן. ואין הטובאק לח כל כך, שיהיה מההבל, איזה ממשות דטעם, והמחמירים, היה כוונתם רק למגדר מקלות ראש":

ונראה מדבריו, דס"ל: דהמתירים בעישון, התירו אף בנרגילה שהייתה מצוייה בזמנם.
וא"כ ה"ה לסיגריה זו - דשנויה היא במחלוקת - וא"כ להלכה, דנקטינן דמותר בעישון סיגריות - אף בסיגריה אלקטרונית, מותר.

אך באמת נראה!
דאף דיש שהתירו, גם לעשן נרגילה, עיקר מה דנקטינן להקל למעשה, הוא רק בסיגריית עשן, שבאמת אין בו כלל משתייה. (שכ"כ הטעם, מרן הגרע"י זצוק"ל בתשובתו: "שהוא עשן בעלמא")
אמנם, בשתיית נרגילה וסיגריה אלקטרונית, שיש בה שתיית אדים ממש, יש מקום לאסור. וכש"כ האשל אברהם.
ומה שכתב למסקנא:
שיש להתיר בעישון שלהם, 1. שכוונת המעשן לבריאות בלבד. 2. ואין בולעים העשן. 3. ואינו לח כל-כך, שיהיה בו ממשות טעם.
הרי אצלנו, בסיגריה אלקטרונית, אין הדבר כן! שהרי עושים זאת להנאה, ואף כתחליף לאכילה ושתייה, וגם יש בו טעם ממש! ופעמים רבות נבלעים האדים.
לכן היה נראה לי לאיסור.

ולמעשה:
אחר העיון בדבר - דעתי נוטה להקל בארבעה צומות, לדעת השו''ע. ולהחמיר, לדעת רמ''א.
והטעם:
דלשו''ע - שהצריך בארבעה צומות, הנאת אכילה ושתייה - נראה, דאף שיש רטיבות, אינו נחשב לדרך שתייה.
אך לרמ''א, שהחמיר כתוס' (בברכות דף יד), שאסור בכל הנאה, יש לאסור אף בהנ''ל.
וכן לשו"ע בט' באב - הרי יש לאסור כל הנאה - וא"כ יש להימנע בט' באב!

ובסוף דברינו, יש לציין!
מה שכתב מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בסוף תשובתו: (בשו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לט)
"אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו. וכבר הזהירה התורה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ושומע לנו ישכון בטח".
ואמנם, בארגוני הבריאות השונים, יש מחלוקת במידת הנזק של סיגריה אלקטרונית - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה].
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה! - ולכן, יש להימנע ממנה.
לכן, אם תוכל לחדול לחלוטין מעישון סיגריות - תקיים מצווה גדולה, של חיזוק גופך.

התעוררתי בליל הצום, לפני עלות השחר - ואכלתי. אחר-כך שמעתי, שהיה עלי לעשות תנאי, שאיני מקבל את הצום, עד עלות השחר. האם הפסדתי את הצום? האם אני יכול להגיד: 'עננו'?

תשובה:
נכון שמעת. שעליך להתנות תנאי לפני השינה, אם ברצונך לאכול לפני עלות השחר.
(וגם בתנאי, יש שמחמירים שלא לאכול)

אך גם אדם, ששכח ואכל באחד מה' צומות (אף שהיה אסור לו), עליו להמשיך בצום - ולכן, עליו להגיד: 'עננו'.
אמנם יש אומרים: שאם אכל כשיעור כותבת הגסה כ-45/50 סמ"ק, (וי"א אף כזית), אינו יכול לומר: 'עננו'.
אך במקרה זה, שאכלת בלילה עוד לפני עלות השחר, תוכל בוודאי לומר: 'עננו'. [אף שאכלת שיעור גדול מזה]



 מקורות:
ממתי התענית?
במסכת תענית (דף יב) איתא:
"תנו רבנן: עד אימתי אוכל ושותה? (בלילה, כשמתענה למחר - בכל תעניות, שהוא אוכל משתחשך. רש"י) עד שיעלה עמוד השחר. דברי רבי...
אמר רבא: לא שנו, אלא בשלא ישן. אבל ישן, אינו אוכל".
ובירושלמי שם (פ"א ה"ד):
"ואם התנה לאכול עוד, מותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר, אפילו גמר וישן".
והביא כל זה, בבית יוסף (אורח חיים סימן תקסד), ופסקו בשולחנו הטהור.
[והרמ"א שם מיקל לשתות. אך האחרונים כתבו (עי' מ"ב סק"ו), דלכתחילה ראוי להחמיר. אך הרגיל לשתות אחר השינה, א"צ להתנות. ומרן הגרע"י זצוק"ל כתב (בחזו"ע ד' תעניות עמ' יא): דמי שמרגיש צימאון, יש לו ע"מ לסמוך לשתות]

אמנם, דעת הרב המגיד, והגהות מימוניות, (עי' ב"י שם), שלא מועיל תנאי.
ובנוסף: דעת הזוהר (ויקהל דף רטו:), שאין לאכול כלל, לאחר שישן בלילה.
- ומ"מ, כבר כתב מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (חזו"ע ארבע תעניות עמ' י), דהעיקר כהירושלמי. אך המחמיר כזוהר, קדוש יאמר לו.


אכל בצום:
אדם ששכח, ואכל בצום - עליו להמשיך בצומו. כמבואר בתרומת הדשן. הביאו בבית יוסף (או"ח סימן תקסח). וז"ל:
"כתוב בתרומת הדשן סימן קנ"ו... בתענית ציבור קבוע מגזירת חכמים, וחובה להתענות. אם שכח ואכל, צריך להשלים על כרחו. שהרי יום זה, אסור באכילה מדרבנן. ואין צריך לפרוע אחר תחתיו. דדוקא יום זה חובה, ולא אחר. ואי אפשר לתקן את אשר עיוות. אם לא שכוונתו, להתענות לכפרה על עוונו, ושגגתו. עכ"ל".
ובספר 'נהר שלום', (מרבינו שבתי וינטורה זצוק"ל) סק"א, כתב:
"ונראה דבתענית ציבור, אף על פי שאכל, יכול לומר עננו. כדאמרינן סימן תקס"ה. דשייך לומר: 'עננו ביום צום התענית הזה', כיון שתקנו חכמים להתענות בו".
וכוונתו, דמבואר שם (סי' תקסה), דיחיד המתפלל בתענית ציבור, עליו לומר: 'עננו'.
והטעם: דכיון שתיקנו חז"ל יום זה לתענית - הרי נכון לומר בו: 'יום תעניתנו'.
והעתיקו להלכה, במשנה ברורה (סי' תקסח ס"ק ג. וכ"פ הכה"ח סק"ח).
ואף שהסכים שם (סי' תקסה) בבה"ל, כדעת המאמר מרדכי (ודלא כב"ח, והעטרת זקנים, והחי"א), דאם לא מתענה, אין לו לומר עננו.
במקרה זה, שחייב להמשיך ולהתענות, (כמבואר בתה"ד הנ"ל) - עליו לומר עננו עמהם. [שבט הלוי ח"ח סי' קלא].
וא"כ, לסיכום: אף אדם ששכח ואכל בצום, עליו לומר: 'עננו' - שהרי הוא ממשיך בצומו.
 
דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל:
אך עי' למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו חזון עובדיה (ד' תעניות עמ' כב) שכתב:
"ובאכילה פחות מככותבת, לא איבד תעניתו. ורשאי לומר עננו ביום צום התענית הזה". עכ"ל.
ומשמע, שבאכילה ככותבת (וי"א בכזית), לא יוכל לומר 'עננו'. כיון שאיבד תעניתו (אף שחייב להמשיך לצום), כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תקסח).
וצריך עיון בדבריו, דלכאורה צדקו דברי הנהר שלום, וכפשטות דברי השו"ע בסי' תקס"ה. דעליו לומר עם הציבור. ובפרט, שהרי עליו להמשיך בצומו, כמבואר בתה"ד המובא בב"י הנ"ל.
גם במקורות שם, לא נימק טעמו.
ואפשר לדחוק ולומר בכוונתו: דאם אכל ככותבת, לא איבד תעניתו. אך מה שכתב שרשאי לומר עננו, הוא על כל הסעיף שם. עי"ש.
אך הוא דוחק, ואין נראה כן בפשטות.
 
וראיתי, שבנו הראש"ל, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, כתב בספרו: (ילקוט יוסף מועדים עמ' תקלה-תקלו)
"אם אכל כזית, אע"פ שהשלים תעניתו, אינו אומר 'עננו' בתפילת המנחה".
ובהערה 47, ציין לזרע אמת ח"ג סי' סב.
ועיינתי בדבריו, שם ביאר הטעם: כיון שהפסיד תעניתו.
אך לכאורה, אין בזה תשובה לדברי הנהר שלום, שהוא יום תענית ציבור, בין אכל ובין לא - ושפיר י"ל: 'יום תעניתנו'.
[ואמנם, אם לא ממשיך בצומו - אפשר שאין לומר: 'עננו', כמו שכתב המאמ"ר, שהרי מעיד שקר בעצמו]
ובפרט שיחיד בתפילתו, אינו אומרה בברכה מיוחדת - שנחשוש לברכה לבטלה, ונאמר סב"ל.
ואף ש"ץ, כיון שמתפלל לציבור - י"ל שאינה ברכה לבטלה. שהציבור חייב בה.
(עי' או"ח סי' תקסו ס"ה בדברי הטור שם, ובמחצית השקל על דברי המג"א סק"ז. דגם לדעת הב"י, הוא רק לכתחילה - משמע, שאינה ברכה לבטלה)  
 
ובספר ילק"י ד' תעניות מהדורה חדשה עמ' קכז, שנכתב לאחר שיצא חזו"ע - תיקן ההלכה, והעתיק את דברי החזו"ע כלשונו.
 
ומה שנראה לי בכוונת מרן הגרע"י זצוק"ל, שלא היה פשיטא ליה, אם לומר: 'עננו' כשאכל ככותבת - ולכך, לא התייחס לכך מפורש.
ורק כתב: שכשאכל פחות מככותבת, יאמר: 'עננו'.


אכל לאחר השינה, קודם עלות השחר: (ללא תנאי מוקדם)
ובמקרה זה, שאכלת לפני עלות השחר, בוודאי תוכל לומר עננו.
וכמו שכתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' קפ), שיכול להגיד: "עננו, וביום צום התענית" - שהרי ביום ממש, לא אכל.
(וצירף שם, גם את דעות הסוברים, שאפילו האוכל אחר עה"ש קודם הנץ, לא איבד תעניתו. וציין לשו"ת רב פעלים ח"ג סי' לד)

כשהגעתי הערב לביתי, נוכחתי לראות, שאשתי שלחה את בני הקטן (מתחת לבר מצווה), להטביל את הכלי החדש שקנתה - במקווה כלים. מתחקור שערכתי עם הבן, ניכרים דברי אמת, ונראה שאכן הטביל את הכלי. בנוסף אציין, שהוא התלווה אלי כמה פעמים להטביל כלים, ויודע כיצד להטביל כהוגן, שיגיעו מים בכל הכלי. האם אוכל לסמוך על כך בדיעבד?

תשובה:
לכתחילה, אין לשלוח קטן להטביל כלים!

אמנם בדיעבד, אם אכן ניכרים דברי אמת, וברור לך שאכן הוא הטביל את הכלי.
ובנוסף:
ברור לך! שבנך יודע, כיצד להטביל הכלי כהוגן, שיהיה כולו במים, ושיהיה הכלי רפוי בשעת טבילה, שיגיעו המים גם במקום אחיזתו.
במקרה זה - הכלי כשר, ואין צורך לחזור ולהטבילו. (אף אם מדובר בכלי מתכת)


מקורות נימוקים והרחבה:


החיוב להטביל כלים:
במשנה במסכת עבודה זרה (דף עה:) איתא:
"הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל - יטביל".
ובגמרא שם:
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי' כלים חדשים במשמע".
ועוד שם:
"א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו".
וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכ סעיף א.

וכתב הפרי חדש שם: (ס"ק ג)
ומסתברא דאף למה שאכתוב לקמן [ס"ק ו] דטבילה זו מן התורה, אינו אלא דווקא בכלי מתכות דכתיבי בפרשה, אבל לא בכלי זכוכית דאינו אלא מדרבנן הצריכום טבילה משום דדמו לכלי מתכות, והכי מוכח בפרק קמא דשבת [טז, א]:

נמצא:
דכלי מתכות, יש להטבילם מהתורה. (כן הוא דעת הפוסקים למעשה. וכן הוכיח הפרי חדש סק"ו, בדעת המחבר בס"ט ובסי"ד. וכ"ה בביאור הגר"א ס"ק לו). אך כלי זכוכית, חיובם מדרבנן.

הטבלת קטן:
כעת נחזור לנידוננו, לגבי קטן:
והנה בבית יוסף (יורה דעה סימן קכ אות יד) כתב, ז"ל:
כתוב בתרומת הדשן סימן רנ"ז, שאין לשלוח קטן להטביל כלים. דכיון דטבילת כלים דאורייתא, לא מהימנינן לקטנים עלייהו. ומכל מקום להטבילם קטן בפני ישראל, כתב דשרי... ולענין טבילה זו, נראה דיכולין ללמדו, שיכוין לטהר, אפילו אם לא יעמדו על גביו. ועוד, מאן לימא לן, דהך טבילה דאינה מטומאה לטהרה, ואינה אלא גזירת הכתוב - מנ"ל דבעי כוונה:
מבואר, דיש שני חסרונות בטבילת קטן!
  1. כוונת הטבילה - וע"כ אמר: דסמכינן על הקטן, שיכוון לטהר. ועוד, שלא בעינן כוונה. (ועי' ט"ז ס"ק טז, דכן עיקר דל"ב כוונה).
  2. דצריך נאמנות שאכן הטביל הכלי - וע"כ אמר: דכיון דטבילת כלים דאורייתא, לא נאמן. (ועי' פת"ש ס"ק יד, דלכאורה אף בדרבנן אין להאמינו, ועי"ש מה שתירץ)
 
נמצא:
דבכלי מתכת אין להאמינו. אמנם בכלי זכוכית - בפשטות נאמן.
(עי' הגהות רעק"א. אך עי' פמ"ג סי' תנא סק"ו, ודרכי תשובה ס"ק קה, ובן איש חי שנה שניה פרשת מטות סעיף ט. ועי' מש"כ הגרע"י זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סימן ט)
וכן פסק להלכה מרן הגאון ר"ע יוסף זצוק"ל בספרו הליכות עולם ח"ז עמ' רסב.

ברור שהכלי הוטבל:
אמנם במקרה זה, שברור לאביו שהטבילו כהוגן, יש להתיר בדיעבד כדלהלן:
דהנה מצאתי לגאון ר"י זילברשטיין שליט"א, שכתב בספרו חשוקי חמד (פסחים דף קיג:) ז"ל:
שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, על אחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון אחרי ששבע, האם יכול לסמוך על בנו הקטן המעיד שבירך, ואמר שאם סומך עליו בבטחון מוחלט ואין לו ספק, פטור מלברך, וראיה לכך שהרי מבואר ברמב"ם (פכ"ד סנהדרין ה"א) וז"ל: "אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו, סומך עליו ודן". וכך כתב בהגהות אשרי (פ"ק דחולין סימן יד) וז"ל: "אבל רבינו ר' אליעזר ממיץ תירץ דהא דאמרינן דעד אחד אינו נאמן היכי דאתחזיק איסורא, היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים, דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן, ובההיא אין עד אחד נאמן, אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ואפילו אשה כדאמרינן בפרק בא סימן, ר' ישמעאל מוסר לאמו...", ואם כן סיים מו"ח שליט"א, דה"ה כשהאדם סמוך ונכון בלבו שבנו הקטן מעיד אמת.
מבואר, דאף דברכת המזון מהתורה (עי' שו"ע או"ח סימן קפד ס"ד, וסי' רט ס"ג) ולכו"ע כששבע באכילתו (עי"ש במ"ב) - אעפ"כ נאמן הקטן, להעיד לאביו שבירך.

ונראה דהטעם לכך, מבואר בדברי הגאון רבי יחזקאל לנדא זצוק"ל (בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חושן משפט סימן ד) ז"ל:
"ועד אחד הנאמן באיסורין, לאו מתורת עדות הוא. שהרי אשה, וקרוב, ובעל דבר בעצמו, נאמנין".

כלומר, הרי בשביל עדות, בעינן שני עדים דווקא! כמש"כ בתורה: (דברים פרק יט פסוק טו)
לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־ פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר:
ובעל כרחך, הא דעד אחד נאמן, אינו מתורת עדות, דנזדקק לשני עדים כשרים, בכל דיניהם.
אלא הוא נאמנות, דסמכה התורה על דברי העד, להתנהג על פיו.
כיון, שהוא בענייני איסור והיתר, שאינו נוגע לדיני איש עם חברו, דנצטרך לברר בין שניהם האמת, סגי בהכי.
ולכן, גם אם העד אינו עד כשר, אם סומך עליו בעל המעשה, בברור מוחלט - הרי שדן הוא ע"פ עצמו.
והכול תלוי: אם האב סומך עליו בביטחון מוחלט, שכך אירע - נאמן לדון על פיו, וכנ"ל.

והוא הדין לנדוננו, בטבילת כלים.

טבילה כשרה:
אך יש חיסרון נוסף בקטן, והוא:
דהנה כתב השולחן ערוך שם (ס"ב):
צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש. (הגה: ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, אבל לא במים תלושים).
וא"כ, צריך שהקטן יידע הלכות הטבילה, להטבילו כהוגן בכל עבריו!
אך אם קטן זה, יודע ההלכות כהוגן. כגון: שהתלווה לאביו כמה פעמים, וראה בו שיודע להטביל כהוגן - הרי שהטבילה כשרה.

האם מותר לי ללבוש את הבגדים של אשתי, כששנינו לבד בבית? והאם זה משנה, אם אני ספרדי או אשכנזי?

תשובה:
שלום וברכה!
שאלה חשובה שאלת, הנוגעת באיסור חמור המפורש בתורה, שחייבים עליו מלקות!

אך לא ציינת בדבריך, באיזה בגדים מדובר? - ולצורך מה, אתה לובש אותם?

למעשה: אם מדובר בבגדים שמתאימים לשני המינים (גבר ואישה) - מותר.
אך אם מדובר, בבגדים שמיוחדים לאשה - אסור.
ויש מקילים, אבל רק באופן הבא!

אם אתה עושה זאת, להגן מהחום/הקור/גשם.
לדוגמא: נעלי בית, מכנסי פיג'מה, מטרייה, מעיל, צעיף, שמשיה, מגפיים.
ובלבד: א. שלא כל בגדיך, יהיו של אישה.
ב. וגם, שעדיין יהיה ניכר, שאתה גבר.

אמנם, כיון שיש מחמירים, (וכן נראה דעת מרן השולחן ערוך), ראוי להימנע מכל זה, לחלוטין!
ובכל זה, אין הבדל אם אתה ספרדי/אשכנזי. ואם אתה לבדך, או בין נשים!

 


מקורות ונימוקים:


בפרשת כי תצא, נאמר: "לֹא-יִֽהְיֶ֤ה כְלִי-גֶ֨בֶר֙ עַל-אִשָּׁ֔ה וְלֹֽא-יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶי֖ךָ כָּל-עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה: (דברים כב ה)
מבואר, בפשיטות: שיש איסור מהתורה לגבר, ללבוש בגדי נשים - ולאשה בגדי גבר.

אמנם, בגמרא בנזיר (דף נח) מבואר, מחלוקת ת"ק וראב"י - האם נאסר בלבישה, רק כשיושב בין הנשים.
אך להלכה, נקטינן כראב"י. עי' בית יוסף יורה דעה סימן קפב אות ה ד"ה לא תלבש.
והסביר דעתו של ראב"י, דאפילו לא שינתה דבר מכל מלבושיה, אלא שנתנה כלי זיין עליה... אסור. מפני שהם מהדברים, המביאים לידי תועבה... וכל שכן, דהיכא דהחליפו שמלותיהם, דהוא מביא טפי לידי תועבה, דאסור. אף על פי, שאינו יושב בין הנשים. (ואף לת"ק משמע שם בדבריו, שהוא אסור עכ"פ מדרבנן. ודמיא להעברת שיער)

הרי מבואר לך: שאין כל חילוק, אם אתה יושב בין נשים - או לבדך.

כמובן שמדובר, בבגדים שמיוחדים לאחד מהמינים, זכר/נקבה - אך בבגדים שאינם מיוחדים, אין כל איסור.
ואף אם נעשה מעיקרו, בייחוד לאיש, או לאשה - אם צורתו שווה לאיש ולאשה, מותר לכולם.

וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק יב הלכה י:
לא תעדה אשה, עדי האיש. כגון: שתשים בראשה מצנפת, או כובע, או תלבש שריון, וכיוצא בו... ולא יעדה איש, עדי אשה. כגון: שילבש בגדי צבעונין, וחלי זהב. במקום שאין לובשין אותן הכלים, ואין משימים אותו החלי, אלא נשים. הכל כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אשה, ואשה שעדתה עדי איש, לוקין.
וכ"כ הטור והשו"ע סי' קפב ס"ה. וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו, ובשו"ת אהלי יעקב (סי' ע). והביאו הרב חיד"א בשיורי ברכה שם. וכ"כ הגר"ע יוסף, בשו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד אות ג. וכן הביא שם משו"ת לב חיים ח"ג (סי' כו).

ובבגדים המיוחדים: כתב הרמ"א שם:
ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם, שהוא איש או אשה (ב"י).

אמנם, אף בבגדים המיוחדים לאישה, כתב מהר"י מינץ בתשובה סימן ט"ו וזה לשונו: "על דבר לבישת הפרצופין שנוהגין בפורים... המנהג פשוט ואין מוחה". והעתיקו הרמ"א, באורח חיים סימן תרצו. ושאין איסור, מאחר שאין מכוונים, אלא לשמחה. וכ' עליו, וי"א דאסור. אבל המנהג, כסברא הראשונה.

אך כל האחרונים, חלקו עליו. והביאם במשנה ברורה שם, סימן תרצו ס"ק ל, שכתב הט"ז ביו"ד סימן קפ"ב, (וכן הש"ך שם, סק"ז) בשם הב"ח, שיש לבטל מנהג זה, הן בפורים, הן בשמחת נישואין. וכ"כ באה"ג שם. והביא מהכנה"ג, ומהשל"ה, שהזהירו להרחיק מזה:

ובשיורי ברכה ביורה דעה סימן קפב כתב:
שאף הרמב"ם אסרו, הובא בתחילת ספר מעשה רוקח, בחידושים שהביא שם. ושכן הוא ביראים (השלם סי' שפה). ובברכי יוסף או"ח סי' תרצ"ו אות י"ג, כ"כ בשם ספר הזכרונות, לר"ש אבוהב זכרון ב' פרק ב'.

ולכן, במקרה זה, בוודאי שיש לאסור.

ובב"ח שם כתב: שיש היתר, בב' מקרים:
הא'. שאין איסור, אם לובשין כדי להגן מפני החמה, או צנה, וכיוצא בזה. הב'. דאף להתדמות אין איסור, אלא בדברים שהן עשוין לנוי וקישוט. ע"ש.

ובעוד שאת התירו הא', הביא הט"ז סק"ד, והביאו הבית לחם יהודה להלכה. ואף שהעירו על הב"ח, הבינת אדם כלל צ', ובהגהות ר"י קונקי לסמ"ג. נראה, שהתקבל להלכה. והביא ראיה לדבריו, החקרי לב סי' קפא סי' ל. ובאחרוני זמנינו, הביאו באג"מ או"ח ח"ד סי' עה. ביו"ד ח"ב סי' סא ד"ה ובאם. ושבט הלוי ח"ב סי' סא. וכן ראיתי שהביאו, משו"ת תפילה למשה ח"ג יו"ד סי' כא. ושו"ת שרגא המאיר ח"ז סי' קכד.

את היתרו הב' של הב''ח, לא הזכיר הט"ז שם. ובבינת אדם כלל צ', האריך לתמוה על הב''ח, דמהראשונים משמע, שאין חילוק בזה.

ובש"ך שם ס"ק ז. לאחר שהעתיק את כל דברי הב''ח, כ' עליו, שאין דבריו מוכרחים כ"כ.

וכ' הש"ך שם עוד: ומ"מ נראה, דאם לובש ממש בגדי אשה, עד שאינו ניכר שהוא איש, וכן איפכא, בכל ענין אסור.

והיה נראה להקל להלכה:
בהתירו הא', שעושה כן להגן מהקור וכו', אם לא לובש את כל בגדיו של אישה, וניכר שהוא איש - אך דא עקא, שבבית יוסף משמע, (כן דייק הב"ח בדבריו), שבכל עניין אסור.

וכן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן יד אות ד, הביא מס' יד הקטנה (דף רע"ט ע"ב), שהאריך לדחות דברי הב"ח והט"ז הנ"ל. ושלכן, אין לסמוך להקל, באיסור תורה, ע"ד הב"ח והט"ז הנ"ל. והאריך בזה, עי"ש. וע"ע שם, במה שכ' ליישב דעתם, שקרא קאמר, תועבה היא. דווקא שעושה כן, להתדמות.
וכ' שם כנ"ל, דהוא דלא כב"י.

אך ע"ש באות ו, שכתב:
כי הנה הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה, או מפני החמה, ואינן מתכוונות להדמות לאנשים - בודאי, שיש להן ע"מ שיסמוכו. מאחר שרבים, וכן שלמים, הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך, שמתירים בזה. (וכן סמך להקל, ביחו"ד ח"ה סי' נ)

העולה מן האמור!  שיש 5 אפשרויות שונות:

  1. בגדים שנעשים ליופי, או לקישוט.
אם אתה לובש אותם לשם יופי, ומדובר בבגדים שמיוחדים לאשה, אתה עובר איסור מהתורה - ואף חייב על-כך מלקות.
ואפילו אם מדובר, רק על בגד אחד.
ודבר זה, הוא ציווי מפורש בתורה, וכלל לא משנה, אם אתה ספרדי/אשכנזי.

  1. ואף אם אתה עושה זאת, לשמחה, או לשחוק - למעשה, יש לאסור.
 
  1. אבל אם אתה לובש זאת, בגלל ש- 'קר' לך, או כדי להגן מהשמש - היה נראה להקל, וראוי להחמיר.
 
  1. ובבגדים, שאינם מיועדים ליופי - הב"ח הקל, וחלקו עליו.
 
  1. ואם כל בגדיך, הם של אישה, או שאינך ניכר כאיש - אסור, בכל המקרים. (כש"כ הש"ך שם)
 
לסיכום: מותר לך ללבוש את בגדי אשתך, רק באופן אחד!
אם אתה עושה זאת, להגן מהחום/הקור.
- ובלבד, שלא מדובר על כל הבגדים של אשתך, וניכר שאתה גבר. וגם בזה, ראוי להחמיר. כנ"ל.

(ובשעת הדחק בלבד, ניתן לסמוך להקל, גם בבגד שלא מיועד ליופי. כמו: תחתית, העשויה להטמינה מתחת לחצאית. או מחטב. אך אין להקל בזה, אם לא בצורך גדול. כיון, שנוגע באיסור תורה)

שלום רב, לכבוד יום כיפור הבעל"ט, ארצה להעמיד שולחן עם עציצים קטנים, בפתח בית הכנסת. על מנת שהציבור, יוכל להשלים מאה ברכות. (תהיה מדבקה על כל עציץ, עם ברכתו המתאימה. ובנוסף, יהיה כתוב: כי במוצאי החג, כל אחד יוכל לקחת עציץ, אם ירצה) האם יש בעיה, לאור כך, שהשנה זוהי שנת שמיטה? ומהם הדברים, שעליי להשים לב אליהם, מהבחינה הזאת?

שלום רב!
זכות גדולה היא, לזכות את הרבים, להשלים מאה ברכות - ובוודאי זכות זו, תעמוד לך ולזרעך.
באמת מרגש לראות, עד כמה ההלכה חשובה לך! - וכבר מעכשיו, אתה בודק, את המעשה אשר תעשה - אשריך!

לגוף העניין!
לא פירשת, אלו גידולים בדיוק, יהיו בעציצים? והאם הם עציצים נקובים? ומהיכן אתה חושב להביא עציצים אלו? וכיצד מגדלים אותם?

בכל מקרה, למעשה!
כפי שידוע לך, שנת השמיטה מסתיימת, בראש השנה תשפ"ג.
אך כנראה, שהעציצים הללו, טופלו בשמיטה.

אמנם לגבי שמירת קדושת שביעית, ואיסור ספיחין, בעשבי הריח - נראה שאין נוהג בהם. כמפורט במקורות.

אך כיון, שאסור לעבוד בשמיטה, בכל הגידולים - עליך ליזהר, שלא לרכוש ממשתלות, שלא שומרות שמיטה - שלא תסייע בידי עוברי עבירה.
ובשוק מצויים, משתלות רבות, מאושרות בשמירת השמיטה - שתוכל לרכוש מהם.
ובמקרה זה, ניתן לרכוש גם מיבול נכרי/חו"ל/היתר מכירה - גם למחמירים, ללא חשש.
(ומגוי, תוכל לרכוש, גם אם אתה חושש שזה שמיטה - ובלבד, שהוא ישקול וימדוד).

אמנם, אם תשתמש בגידולי שמיטה - לכתחילה, ראוי לשמור עליהם בקדושת שביעית, שלא לזרקם לפח, ללא שקית נפרדת. אלא א"כ, אין בהם כבר ריח.
ולכן בהיות טוב, ראוי שתכתוב: "שהם גידולי שמיטה, ואם לא פג ריחם - יש להשליכם בשקית סגורה, לאשפה".

[רק אעיר: שאם אתה מניח בבית הכנסת, גם אתרוג או פרי אחר - כדי לברך הנותן ריח טוב בפירות - בזה, יש לשים לב, לנהוג בו כל דיני שביעית, שהרי הם חנטו ונלקטו, בשמיטה]




מקורות נימוקים והרחבה:


הנה שנת השמיטה מסתיימת, בא' תשרי תשפ"ג.
(ר"ה פ"א מ"א, רמב"ם פ"ד הל"ט, וחזו"א סי' ז או' יג. ודלא כנראה, בר"ח ר"ה טו:, ותו"כ בהר פ"א ד, ובשל"ה שער האותיות או' ק דיני שביעית ברמב"ם. וכ"נ בכס"מ וכ"כ במנח"ח מצווה שכח, וכ"פ באול"צ פ"ב הע' ח. והביאם בשביתת השדה פ"י הע' 1 להלכה)

אך עציצים אלו גדלו בשמיטה, ואפשר שאף נלקטו בשמיטה (כפי שיבואר לקמן). ולכן, ראשית יש לדון: האם הולכים בהם, בתר לקיטה/חנטה? (רמב"ם פ"ד הל' ט' יב)

עשבי ריח - חד שנתיים, או רב שנתיים, והקלח שלהם רק כירק:

דינם כירק, ונקבע בתר לקיטה, וא"כ תלוי מתי לקטו אותם?

ובמקרה דידן, צריך לדעת!
האם עציצים אלו נקובים או לא? והאם נעקרו מהשדה, ונכנסו לבית, לאחר ר"ה?
שלכאורה בזה תלוי, האם לקיטתם בשמיטה - או אחריה? (שאם שמום בעציץ שאינו נקוב, והכניסום לבית, הרי לקטום מהשדה)

אך אם נשארו בעציץ נקוב, בשדה - הרי שלא נלקטו מעולם - ורק בשעת הוצאתם יחשב לקיטתם - והיא לאחר השמיטה - ואין בהם קדושה.

עצי ריח - רב שנתיים (כגון: שיבא, רוזמרין), והקלח קשה, ועליו יצאים מגזעו:

דינם כאילן, ונקבע בתר חנטה.
ומה נקרא חנטה?
כ' בשביתת השדה פ"י הע' 10, דמסתבר שהכוונה, יציאת העלים מהענף.

ובמקרה דידן: הרי שעלים אלו, בוודאי רובם, חנטו בשביעית.

קדושת שביעית, בצמחי בשמים:

בירושלמי (פ"ז הל"א) הסתפק: האם נוהג קדושת שביעית, בצמחי בשמים? ולא פשט.
ועי' חזו"א (יד, סס"ק ט), דנראה דס"ל, דיש בו קדושה. וכ"ה בספר השמיטה (פ"ז ד ה).
אך עי' ציץ אליעזר (ח"ו סי' לג), דכיון, דבבלי וברמב"ם, לא הזכירו ספק זה, לא חישינן ליה.
וכ"נ להלכה, וכמו שכתב בשביתת השדה (פ"ט הע' 20). אמנם באול"צ (פ"ב יב) החמיר מספק.

עשבי ריח, שמועדים לאכילה:

במה שיש לדון: הוא בנענע, שהוא ראוי גם לאכילה. וכ' הרמב"ם פ"ה הלי"א, דתליא במחשבתו. והביא הדרך אמונה ס"ק פב מהראשונים, דתליא במחשבתו בלקיטה. והרי כאן, קטפת אותו לריח. אך עי' חזו"א, (סי' יג ס"ק כא, הביאו בדר"א שם ס"ק פד), דאם אח"כ חשב עליהם לאכילה, קדשו.

ספיחין:

גזירת חכמים, שאסור לאכול זרעים וירקות שגדלו בשביעית, אף אם גדלו מאליהם.
וטעם הגזרה: משום עוברי עבירה, שלא יזרעו בשביעית, ויאמרו שצמחו מאליהם. (רמב"ם פ"ד א ב)

ובמקרה דידן:
כיון, שאין נוהג בהם קדושת שביעית, ממילא, אין נוהג בהם איסור ספיחין. (עי' שביתת השדה פט"ז הל"ד). וכ"פ במנחת שלמה (ח"א נא יא), שאין ספיחין בפרחים.

ואף במה שנוהג ספיחין, יש איסור אכילה בלבד. (כן דייקו מהרמב"ם פ"ד ה"ב ו-ה, וכ"ה בשער המלך שם. וכ"פ באול"צ על הר"מ שם, ובתשובה פ"ה יג, וכ' המחמיר תע"ב)

[אמנם י"א: (מנח"ש ח"א נא יא, וח"ג קלב ו), שבאלו שעומדים להנאה בלבד, אסור גם להנות.
וי"א: (מקדש דוד נט ג ד"ה אך, וחזו"א יג טז ד"ה יש) שאסורים בכ"מ, גם בהנאה]

ובאילנות אין איסור ספיחים, (רמב"ם פ"ד יג, ובתשו' טו). וכן שיחים רב שנתיים, שלא זרעם בשמיטה. (שביתת השדה טז יא, וכן הביא מהגרצ"פ פראנק זצקו"ל) אך באול"צ פ"ה ס"ד פסק להקל, רק בחולים וקטנים.

ולכן נראה למעשה, שאין לחוש בזה, משום ספיחים.

מסקנה:
בעשבי הריח, מעיקר הדין, אין נוהג בהם שביעית, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
ובנענע, אם נלקט בשמיטה, (כדלעיל), אולי יש לחוש, שאחד מהקהל, ישתמש בנענע לתה וכדו', ואז תחול עליו קדושה.

ובכל מקרה, ביבולים הגדלים בבית/בגידולי גג/בעציצים שאינם נקובים - ספק הוא בירושלמי, (פ"א סה"ב), האם נוהגת בהם קדושת שביעית, ולהלכה, לא נוהג בהם ספיחים, והמיקל שלא לנהוג בהם שביעית, יש לו ע"מ לסמוך. (עי' מנח"ש ח"ג קנח יב, ושביתת השדה טז י שם האריך בכל זה)

אמנם, כיון שלא ציינת בדבריך, באלו עשבים, ובאלו עציצים וכו', קשה לומר בזה הלכה - שיש בזה הרבה פרטים, ואכמ"ל.
ולכן עי' בהגדרתם להלכה, בשביתת השדה פ"ח.

ובהיות טוב, ראוי שתכתוב, שהם גידולי שמיטה, ואם לא פג ריחם, (שאם פג ריחם, מותרים. רמב"ם פ"ה כב) - יש להשליכם בשקית סגורה לאשפה.
(ואף שבשביתת השדה (פי"א ס"ק כח ובהע' 29) פקפק בזה, שלא יהני שקית באשפה, שיש בזה בזיון - מ"מ המנהג להקל בזה. (וכש"כ באול"צ פ"ב סוף או' ג)

ומ"מ לכו"ע, מלאכות הקרקע, נאסרו בכל הגידולים - ולכן, יש ליזהר שלא לרכוש, ממשתלות שלא שומרות שמיטה - שלא לסייע ידי עוברי עבירה. (רמב"ם פ"ח א)

או, לרכוש מיבול נכרי/חו"ל - שאין שמיטה נוהגת בהם.
[בנכרי - נחלקו הב"י והמבי"ט כנודע. (עי' אבקת רוכל כד, ותשו' המבי"ט ח"א שלו, וח"ג מה ומהרי"ט ח"א מג, ורדב"ז ח"ה ב"א רנא, ומהר"י קורקוס פ"ז ג, ר"ש סירלאו שביעית פ"ו א ופ"ט ח). וכ' באול"צ פ"ב יד, שהמנהג שאין קדו"ש בנכרי. ולכו"ע, אין נוהג בנכרי - ספיחין. (רמב"ם פ"ד כט)]

ומנכרי יכול לקנות, אף דבר שקדוש בקדו"ש. ובלבד, שהמוכר ישקול וימדוד, ולא הקונה. (אול"צ פ"ג ס"ג)

ואף לקנות מהיתר מכירה, אף שדעת הגרע"י, בשו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סוף סימן נח בקול קורא, שמותר רק בשעת הדחק - וכאן ברור שאין זה המצב. (ולחזו"א סי' כד אות ד', והאל"צ עמ' יג, אין להקל כלל)
במקרה דנן, שנראה שאין בהם כלל קדושת שביעית - אין בעיה לקנותם מהם. שהרי אין כאן סיוע בידי עוברי עברה, שיש להם ע"מ לסמוך. (עי' אול"צ עמ' כ סק"ד)

[לגבי אתרוג - עי' ר"ה יד:. ורמב"ם שמיטה ויובל פ"ד הל' יב ובכס"מ שם, דספק האם הולכים בתר חנטה, או בתר לקיטה. וכ"ה באול"צ פ"ב הע"ט. וכ"נ במאירי סוכה לט: ד"ה אתרוג. וכן שו"ע יו"ד של"א סעיף קכו, ובהגר"א ס"ק קצ קצא. אך עי' חזו"א סי' כ או' י, בד"ה ומרן. וסי' ז סק"י וס"ק טז - ועכ"פ בזה, שגדל בשביעית, ודאי שיש להחמיר. ואם גם נלקט בשבעית, אין ספק שנוהג בו קדו"ש.
ובשאר פירות הדר - בשביתת השדה (פ"י הל"ט) כ', דאין צריך להחמיר כאתרוג. ואזלינן בתר חנטה - ומ"מ במקרה דידן, הרי חנטו בשביעית - ויש לנהוג בהם, ככל דיני שביעית]

האם עוברים משום "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (הנפסק בשו"ע סי' רמז) כשאינו נותן צדקה, למי שאוסף כסף בביהכ"נ, או ברחוב? והאם יש בזה חילוק, בין היכא שהעני בעצמו אוסף, לבין היכא שהגבאי צדקה אוסף ?

כיון שמצויים הרבה רמאים, אינו עובר עליו בלאו. אך אינו פוטר מלבדוק, וליתן צדקה.
[אמנם, דעת הפלא יועץ, שהיתר רמאים, הוא רק בלוקחים את הכסף לעבירה, מה שלא מצוי כל-כך - אך אין נראה כן בפוסקים]
ובהרבה מקרים, פטור אף מליתן, כמבואר במקורות.

גם לגבי הגבאי, דעת רוב הפוסקים, שאינו עובר עליו. ואף אם הגבאי בעצמו עני, ומקבל ע"כ אחוזים.

אמנם אעתיק, מה שכתב בפלא יועץ: "ועכ"פ לא יפחות מליתן לכל שואל, ולכל מין עני, כמידת קונו, שנותן לחם לכל בשר, ורחמיו על כל מעשיו. ובמדה שמודד, מודדין לו. שאין מדקדקין עמו".




 מקורות ונימוקים והרחבה:


שיעור הצדקה
בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט, מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים ה"ה) כתב, את שיעור הצדקה שחייב אדם ליתן:
וז"ל: שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. עכ"ל.
וברמ"א שם: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י מכתובות דף סז)
כלומר, אדם שנותן כבר מעשר כספים, לא ניתן לחייבו יותר. אם אינו אדם עשיר במיוחד, שאז יש מצווה עליו לתת עד חומש.
(ואף שבדברי השו"ע, שכתב: "אם ידו משגת, ייתן כפי צורך העניים" - אין הכוונה מעבר לחומש, שהרי ישנה לתקנת אושא ופסקה הרמב"ם בעצמו, בהלכות ערכין וחרמין פ"ח הל' יג, אלא בא לומר, דחיובו אינו תלוי בשיעור כמה שנתן, משא"כ למי שאין ידו משגת. אך לעולם, מעל חומש, בכל מקרה אסור. אמנם ברמב"ם בפרוש המשנה, כתב דברים אחרים, והאריך הברכ"י ביישוב שיטתו, עם דברי הגמרא. וכ' שחזר בו בחיבורו. ועי' אהבת חסד ח"ב פי"ט ס"ד ובהערה, מש"כ ליישב הדברים. וע"ע שם רמב"ם בפרוש המשנה פאה א, ובערוך השולחן סי' רמט ס"ד)

אמינות מבקש הצדקה
בשולחן ערוך: (שם רנ"א ס"י, והוא דברי ר"י, במסכת ב"ב ט.)
"מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד".
כלומר: אדם רעב, יש לתת לו מיידית, אף שיש ספק באמינותו.
אך אדם שמבקש בגד ללבוש, אף שהוא דבר נצרך ביותר, הדבר סובל דיחוי. ועד שנבדוק אותו, נוכל להשאירו זמן קצר, ללא כסות. כפי שהסתדר עד עכשיו.
אמנם, אף במקרה דחוף ביותר, כגון: שבא ערום בקור. ואז ודאי, שצריך להלבישו מיידית.
כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' כה) "דאם בא עני בקרח בלילה, ועד שיבדקו אחריו יצטער - יכסנו משלו. ואם בדק ולא מצא, יניח בגדו אצלו".
כלומר, שאפילו באופן כזה, יש לו לבדוק לאחר מעשה, את מצבו הכלכלי האמיתי - ולכן, ייתן לו את בגדו בהשאלה. ואם אכן הוא נצרך, ישאירו בידו. אך אם שיקר, ויש לו כסות, יגבה חזרה ממנו, את מה שנתן לו.
וזה שונה מרעב, ששם א"צ לבדוק, גם לאחר מעשה.
(וכנראה הטעם לכך: שרק ברעב תקנו ללא בדיקה, מחשש שימות. עי' יד רמה שם אות קו. ואף שבלשון הגמרא, היה נראה לכאורה, שהעיקר תלוי בצער בלבד. כאומרם: "קמצערא ליה". ונראה שגדר מצוות צדקה, אינו לתת לכל מבקש, אלא רק למי שהתברר שהוא צריך באמת. כלשון הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רלב: "אחרי ידיעתנו דוחק מצבם". בשונה ממעות פורים, המבואר בשו"ע או"ח סימן תרצד ס"ג)
לפי זה, העניים בימינו, לרוב אינם במצב שזקוקים לפת לחם. והרי הם בגדר מבקשי "כסות". וטעונים בדיקה, לפני הנתינה.
אך אם נראה, שמדובר בצדקה דחופה ביותר. מחויב ליתן לו, ואח"כ יברר על מצבו, ובאם שיקר, יוכל לתבוע ממנו בחזרה את כספו.
ובהתאם לכך, יש לבקש מהאוסף צדקה, סימוכין למצבו הכלכלי הקשה. (כמובן, שיכול לתת לו מכספו כרצונו, אך אינו חיוב כנ"ל, ואין בו מצוות צדקה)
יש כאלו, המביאים מכתבי המלצה, אך הם אינם ערובה לאמינות המבקש. והכל לפי העניין, ניתן לראות ולבדוק, בצרוף מכתבי ההמלצה, את מצבו האמיתי.

הפטור מצדקה מפני הרמאים
אמנם, אף שיש רמאים, אין זה פוטר אותנו מליתן. ואף שאמרו חז"ל: (במסכת כתובות סז ע"ב, וכ"ה בירושלמי פאה פ"ח ה"ח, ובויקרא רבה פרשה לד, י)
"בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודה זרה".
נראה מכך, שמחמת ספק זה, אינו עובר איסור. (וכ"כ המהרש"א שם בחידושי אגדות כתובות דף סח. - אך עי' לקמן, שהבאנו לשון הפלא יועץ, דס"ל דרמאים היינו עוברי עבירה)
אך אין הכוונה, שיש פטור גורף מלתת צדקה, שהרי ניתן להיבדק.
וכ"ה בדברי המאירי שם: "ומכל מקום, לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו, עד שידע הדבר בבירור". וכ"ה בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ז סקי"א). וכ"פ בשו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' סט).
אמנם, אם העני מסרב לשתף פעולה עם הבודק, אין כל צורך לתת לו.
אך במקרה השגור, שבו אין לנותן הצדקה פנאי לבדוק את העני, אין זו עילה לפוטרו מן הצדקה.

מתנה מועטת
דין נוסף, נזכר בשולחן ערוך (שם סימן רנ סעיף ג, מהרמב"ם פ"ז מהלכות מתנות עניים ה"ז):
שעני המחזר על הפתחים, אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת. והוא מדברי הגמרא (ב"ב ט.) ופירש רש"י שם, שאחרי שלמד לחזר על הפתחים, דיו בכך.
נדייק בדברי השו"ע! שדברי הגמרא אמורים על גבאי הצדקה. אך אדם בודד אינו נפטר בכך. (וכ"כ בספרו ב"י מהפוסקים)
אמנם הטור, ב"ח, ט"ז סק"א, וש"ך סק"ד, כתבו: דדין זה אמור, גם לגבי אדם בודד.
(ועי"ש דשיעור מתנה מועטת, הוא פחות מכדי סעודה)
אך אנו שקיבלנו הוראות מרן, בוודאי, עלינו לחוש לדעת השו"ע.
ובכל מקרה, דעת הב"י (שם) דאף אם אינו מחזר על הפתחים, א"צ צריך האחד לתת לו כל מחסורו, אלא יודיע צערו לרבים, ובין כולם יתנו לו די מחסורו:
(וע"ע שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' סט)

אך לגבי איסור, "לא תאמץ את לבבך" - עיין בספר 'באורח צדקה' (פ"א ס"ח והע' יד עמוד יז) שהביא את דעת אמרי בינה או"ח סי' יג סוף אות ג, שאינו עובר. כיון, שבכ"מ, היה מחוייב ליתן רק מתנה מועטת, ובזה אין כלימה ואימוץ. וכ"ה בערוך השולחן (סימן רנ סעיף ז). והוא חידוש. ובכ"מ דבר זה, אינו מועיל לדידן. כיון, שלכאורה, לפי דעת הב"י הנ"ל, שמחוייב בו במתנה מרובה.
[אמנם בפלא יועץ - ערך צדקה, כתב: כמה חידושים עצומים, והרי לך לשונו: "כשנותן לעניי עירו, צריך להבחין איזהו עני הגון, וצנוע, ומעלי, ועני חשוב בן טובים, להם יפתח ידו ביותר. כי לפי מה שהוא אדם, יגדל ערכה לשם צדקה. ועכ"פ לא יפחות מליתן לכל שואל, ולכל מין עני, כמידת קונו, שנותן לחם לכל בשר, ורחמיו על כל מעשיו. ובמדה שמודד, מודדין לו. שאין מדקדקין עמו. ומה שאמרו הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, אפשר דהיינו שאינם צריכים ליטול לפרנסתם, ונוטלים להוציא לדבר עבירה ר"ל, אבל למזונות אין בודקין. אלא שלעני המחזר על הפתחים, אין נזקקים לו למתנה מרובה, אבל נותנים לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר העני ששאל ריקם, שנא': אל ישוב דך נכלם. כך פסק הרמב"ם". בדבריו נראה, מילי דחסידותא, לתת לכל שואל. (ומשמע אף גוי, ומומר) ושאנשים שאינם מהוגנים, הכוונה ללוקחים לדבר עבירה. ושפסק דלא כב"י, דדי במתנה מועטת. (ואפשר דאיירי בגבאי הקופה. ודוחק)]

עני המבקש צדקה מהציבור
אמנם, מה שיש לדון: שהדופק בבהכ"נ על התיבה, להודיע צערו לרבים, או האוסף ברחוב, אינו פונה ישירות לכל אחד - וא"כ איני מחויב בו.
ומצאתי התייחסות נפלאה לזה, בפלא יועץ שם, ז"ל: ונר' שבכלל זה, הוא עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת, שהוא כמי ששואל לכל א', וצריך כל א' להטיל לו פרוטה".

אך מאידך, בשו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' רפח, כתב איפכא: שכשעובר מאדם לאדם (בבהכ"נ), אז מעיקרא הולך, אדעתא דהכי, שרק חלק נותנים, ובזה אין איסור".

גבאי צדקה
בהרבה מן המקרים, אין האוסף צדקה, אוסף בשביל עצמו.
ויש לדעת, שכאשר מדובר בגבאי צדקה, האוסף עבור אחרים. אין חובה לתת לו, אפילו מתנה מועטת, משום "דך נכלם" - מפני שאין לו כלימה כל כך בסירוב. (כ"כ בדרך אמונה הל' מתנות עניים פ"ז ס"ק מח).
ואף אם הגבאי גם עני, ומקבל חלקו בכך, כיון שמקבל את חלקו מהעני, ולא מהנותן - אינו עובר עליו. (שם בציון ההלכה ס"ק קיד)

ולגבי איסור "לא תאמץ את לבבך", עיין בספר 'באורח צדקה' (פ"א ס"ח והע' יג עמוד יז) מהגרש"ז, גריש"א, והגרח"ק, שאינו עובר עליו. (אך הביא משו"ת קול אליהו ח"ב יו"ד סי' יט, שעובר).

העולה מהאמור
  1. אדם שנותן כבר מעשרות, (ועשיר שנותן חומש), אינו עובר איסור בכל מקרה.
  2. גם אם לא נתן עדיין, חיובו לבדוק, ואז ליתן. ולכן רק בקבצן, שנראה שיתכן והוא נצרך, וניתן לבודקו, מחויב ליתן. (מלבד הרעב ללחם, שאף אם לא ניתן לבודקו, מחויב בו).
  3. אם לא מסכים לבדיקה, פטורים מלתת לו. שהרי מצויים רמאים, אמנם אין זה פוטר מלבדוק. אך אינו עובר עליו. (ולפלא יועץ, רק אם לוקח לדברי עבירה)
  4. י"א, שאין חיוב לתת לעני המחזר על הפתחים, או בבהכ"נ, יותר ממתנה מועטת. דהיינו, שיעור סעודה. ועפ"ז י"א, שאינו עובר עליו באיסור. אך לשו"ע, נראה שאין חילוק בכל זה.
  5. אף שהעני, לא עובר מאחד לשני, אלא רק מודיע צערו לרבים - דעת הפלא יועץ, שנחשב למבקש ממנו, ומתחייב בו. אך דעת הרב שטרנבוך הפוך. שאף אם עובר מא' לב', לא עובר עליו.
  6. בגבאי שאוסף לאחרים, אף אם הוא גם עני, ונוטל חלקו מהצדקה - הרבה מהפוסקים סוברים, שלא עובר עליו.
 
היתרים נוספים:
  • עי' באמת ליעקב (ב"ב י.) חידוש, שאם העני אינו רעב כעת, אינו עובר עליו בלאו. אלא שעדיין, יש מצוות עשה עי"ש.
  • אם הוא בעצמו עני. עי' שו"ע יו"ד סימן רמח, ובש"ך שם סק"א. ובשו"ע רנג ס"ח, ובש"ך שם ס"ק יא. ובשו"ע רנא ס"ג בהג"ה (בשם טור, בשם רס"ג. ועי"ש מה שפקפק עליו הב"י, וכנראה בגלל הגמ' בגיטין ז:. עי' עה"ש סי' רמח ס"א). וע"ע בערוך השולחן שם סעיף ה. ובספר חסידים (סימן תנד), "דמי שחייב לאחרים - לא ירבה בצדקות עד שיפרע".
  • אם הוא עוסק בתפילה עי' מש"כ בשו"ת 'תשובות והנהגות' ח"ג סי' רפז.
 

אם אדם עני ברחוב, מבקש ממני כסף - האם אני יכול להשתמש בכספי מעשר, כדי לעזור לו?

כספי מעשר, נגזרים מכספי צדקה. ולכן, דינם כפוף להלכות צדקה.
ולכך, רק מה שמותר וצריך לתת מכספי צדקה, תוכל להחשיבו מכספי מעשר.

לכן למעשה:
אם אתה מכירו, או שיש לו כתבי המלצה, שהוא נצרך באמת, או אם מדובר בעני הרעב ללחם, שאין לו מה לאכול כלל, (מה שלא מצוי כמעט) - אתה יכול להחשיב את כספי הצדקה שאתה נותן לו, מכספי מעשר.

אך אם אין מדובר באופן שכזה, הרי שעליך לבדוק, האם הוא באמת נצרך, כדי להחשיב זאת מכספי מעשר.
ואף בצדקה דחופה ביותר, שלא ניתן לעכב את הצדקה עד שתבדוק. אם לא מדובר על מזונות - עליך לברר אח"כ, את מצבו הכלכלי האמיתי, כדי להחשיב זאת מכספי מעשרות.

פרט חשוב:
יש לשים לב, לזהות המקבל, שאם עני זה, הוא נוכרי, ואינו מאחינו בית ישראל - אף שגם לו, יש לעזור מדרכי שלום. ולפעמים אף חילול ה' באם לא נעזרהו, לא תוכל להחשיב זאת מכספי מעשר. כיון שמצווה זו נצטווינו, עבור אחינו ובשרנו, בני ישראל, לבל יחסרו מאכל ומלבוש.

וכן אנשים פורקי עול, במזיד - אין מצווים עליהם בצדקה, ואין להחשיב זאת מכספי מעשר.
אמנם רוב החילונים בזמנינו, נחשבים לתינוקות שנשבו או שוגגים - וממילא מצווים להחיותם.

ובכל מקרה, עליך להקפיד!
שאת עיקר כספי המעשר, תיתן לעניים הגונים מקרוביך, ולעמלי תורה, כדוגמת אברכים. (כפי עיקר המצווה)
וגם להיזהר, שלא לתת את כל כספי המעשר, לאדם אחד.




מקורות ונימוקים: 
  • כתב השולחן ערוך, בתחילת הלכות צדקה: (שו"ע יו"ד סי' רמז, עם תוספת קש"ע סי' לד)
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. (דברים טו, ז)

ושיעור נתינתה: כתב שם בשולחן ערוך: (סימן רמט, מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מתנות עניים)
"שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית".
כלומר, שיעור הצדקה, הוא לכל הפחות, אחד מעשרה.
נמצינו למידים: שמעשר כספים, אינו מצווה נפרדת מן הצדקה - אלא נגזרת ממנה.
(ואף לשיטות דאפשר לעשות בהם מצוות (עי' ש"ך סי' רמט סק"ג) - הכוונה למצווה בעצם. ולכן, טרחו הפוסקים שם, לצייר מצוות ממש, כמו הכנסת כלה. אבל כאן, אין מצווה כלל. ומה שמשמחו, ויש בזה חסד. אינו נחשב לכספי מצווה - צא וחשוב! האם יוכל לרכוש רכב לחברו העשיר, ממעות מעשר - באומרו, שמקיים בזה מצוות חסד לשמחו?)

ולכך, השאלה היא: האם ניתן להשתמש בכספי צדקה, לעניים שאיננו מכירים את מצבם הכלכלי האמיתי?
אמנם, ברור שיכול להעניק מכספו כרצונו, לכל דורש.
אך אם יש בידו כספי צדקה, אסור לו ליתנו לאדם, שלא ברור אמינותו.

ולכן, כיון שעלינו לתת לכל הפחות מעשר מכספינו, לצדקה - יש להתנהג בכספים אלו, באופן הבא:
אם מדובר בצדקה דחופה ביותר, אין לבדוק אחר המבקש. אך אם ניתן להמתין, יש לבדוק את אמינותו של המבקש סיוע.
וכך נפסק בשולחן ערוך: (שם רנ"א ס"י, והוא דברי ר"י, במסכת ב"ב ט.)
"מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד".

בא לומר: שלא ניתן להשאיר אדם ברעב, בגלל הספק - אך ניתן להשאירו ללא כסות, כפי שהסתדר עד עכשיו.
וראה זה חידוש, בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' כה) "דאם בא עני בקרח בלילה, ועד שיבדקו אחריו יצטער - יכסנו משלו. ואם בדק ולא מצא, יניח בגדו אצלו".
כלומר, שאפילו באופן כזה, יש לו לבדוק לאחר מעשה, את מצבו הכלכלי האמיתי - ובאם שיקר, ויש לו כסות, יגבה חזרה ממנו, את מה שנתן לו.
בשונה מרעב, ששם א"צ לבדוק, גם לאחר מעשה. (וכנראה הטעם, ששם דווקא תקנו ללא בדיקה, מחשש שימות)

ולכן, עני אנונימי, הנמצא ברחוב, שיתכן שאינו עני כלל, כמו שמצוי לפעמים. אין לחשב כסף הניתן לו, מחשבון כספי מעשר, ללא בדיקה שאכן הוא עני.
אלא א"כ הוא רעב ללחם, מה שלא מצוי כ"כ, בזמנינו.
ואם נראה, כי מדובר בצדקה דחופה ביותר, ייתן לו, ואח"כ יברר על מצבו, ובאם אכן הוא נצרך, יוכל להחשיב זאת מכספי מעשר.

  • בנוסף, יש לשים לב לזהותו של המקבל. כי מצוות הצדקה, היא לאחינו בית ישראל. כמש"כ בתורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה), כלומר – כאשר אחיך מך (מלשון נמוך, והכוונה – נמוך בפרנסה) – עליך להחזיק בו, ולעזור לו.
 
אמנם מפרנסים עניי גויים, מפני דרכי שלום, כש"כ השולחן ערוך: (יו"ד קנ"א סעיף י"ב, והוא ברייתא בגיטין סא. וכ"ה ברמ"א סי' רנא)
"מותר לפרנס ענייהם... משום דרכי שלום".
(ואף גויים לבדם. כן דייקו שם הפוסקים, מלשון הטור והשו"ע, וכך נפסק. עי' ט"ז סק"ט, ש"ך ס"ק יט, וכן הביא הגר"א סק"כ מהר"ן. וכ"כ בסי' רנא, ודלא כב"ח בסי' קנא)
ובמקום שיש חשש לחלול השם, קיימת אף חובה לפרנסם. (עי' ירושלמי סנהדרין פ"ו הל"ז, דמשמע, שחילול ה' דוחה לפעמים, אף לאו דאורייתא)
- מכל מקום, מצוות צדקה אין כאן, שהיא רק לעניי ישראל. (עיין ט"ז שם סי' קנא סק"ט)

והוא הדין, והוא הטעם, שפסק השולחן ערוך: (שם רנ"א א-ב)
"שמי שהוא עבריין במזיד, אינו חייב להחיותו", שאינו בכלל 'אחיך'.
ומדובר, אף בעבריין לתאבון. (כמו שפסק בב"י, מסמ"ג וסמ"ק, והוכיח מהרמב"ם) דלא כגר"א שפסק: (בביאורו סק"א, על פי התוספות ע"ז כ"ו ד"ה אני) שמחויבים לפרנס מומר לתיאבון.

ומ"מ בימינו, עוברי עבירה, הם בדרך כלל בהגדרה של "תינוקות שנשבו". שהם אנוסים בדעותיהם, שאין אנו יודעים להוכיחם. (עי' חזון איש עירובין סי' פ"ז ס"ק י"ד, ושחיטה סי' א סק"ו, וסי' ב ס"ק כז ד"ה ונראה, וס"ק כ"ח, וכ"פ בחוט השני פ"מ או' ג)
או שנחשבים לעוברים ב"שוגג". (עי' רמב"ן במדבר פ' ט"ו פ' כ"ב, "שיחשבו, שכבר עבר זמן התורה, ולא הייתה לדורות עולם") וא"כ נחשבים ל'אחיך'.

אמנם אלו שעושים נגד הדת במתכוון, ולא ניתן לומר שעושים זאת, מתוך חוסר הבנה, דינם כעבריינים, שאין מצווה להחיותם. (בדומה למש"כ שם בחוט השני). ואם עושים להכעיס, אסור לתת להם כלל.

וממילא, אין להחשיב נתינת כספים לגויים, או לעוברים עבירות ידועות בחומרתן, במזיד - מכספי מעשר.

  • רק אעיר, כי ראוי לחלק את כספי הצדקה למספר עניים, ולא לתת את כל הסכום לעני אחד: כש"כ השו"ע: (שם רנ"ז ס"ט, והוא מעירובין סג.)
"לא יתן אדם כל צדקותיו, לעני אחד בלבד". ואמרו חז"ל: (עירובין סג.) שהעושה כן, מביא רעב לעולם.

ולהקפיד להקדים את קרוביו. כש"כ השו"ע: (שם רנ"א ס"ג, והוא מהספרי ראה פ' קטז, ותד"א רבה כז)
"קרובו, צריך להקדימו לכל אדם... ועניי עירו קודמין, לעניי עיר אחרת". שנלמד מלשון "אחיך". וממש"כ בישעיהו: (פנ"ח פ"ז) "וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם". (עי"ש בגר"א סק"ד)

ואם קרוביו אינם עניים, יש לו לתת לכתחילה, לעמלי תורה, כדוגמת אברכים. שלהם ניתקן עיקר המעשר. (כן למד הח"ח באהבת חסד ח"ב פי"ט, ממדרש תנחומא פ' ראה)

האם אני יכול להגיד למי שאני נותן לו את המעשר כספים, מה לעשות איתם, כמו לקנות דווקא אוכל וכדו'?

שלום רב!
ראשית, עליך לדעת שדיני מעשר כספים, נגזרים ממצות צדקה - ודינם שווה!
ולכך, זה ודאי, שאתה יכול להתנות בהם כרצונך. (שבמעשר עני, טובת הנאה לבעלים)

אלא כוונתך בשאלתך:
האם מותר למקבל, לשנות מהייעוד, שאליו ניתן הכסף?

באמת, זו סוגיא רחבה, ויש בה כמה דעות, כמפורט במקורות.
אמנם הדין בזה להלכה, מתחלק לג' מקרים:
  • א. באופן כללי, אנו אומדים דעתו של הנותן, שרק יש לו עדיפות! לתת לדבר מסוים. אך עיקר קפידתו, לקיים מצוות צדקה. ולכן, מותר לו לשנות את הייעוד, לאשר יחפוץ.
  • ב. במקרה, שנראה שדעת הנותן, להגביל דווקא ליעוד מסוים. כמו, מעות שניתנות דווקא לפורים, או לצרכי שבת - מעיקר הדין מותר. אמנם יש מחמירים, שלא לשנות. וראוי לחוש להם.
  • ג. במקום שבוודאי יש קפידא ממש. כגון: שערכו מגבית למגורי העני שלא יגור ברחוב, ורוצה העני להשכיר מקום זה - מעכבים על ידו, ואין לו לעשות כן.



מקורות ונימוקים והרחבה:

בשיעור נתינת צדקה, כתב בשולחן ערוך: (הלכות צדקה סימן רמט, מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מתנות עניים)
"שיעור נתינתה, אם ידו משגת, יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית".
כלומר, שיעור הצדקה, הוא לכל הפחות, אחד מעשרה.

נמצינו למידים: שמעשר כספים, אינו מצווה נפרדת מן הצדקה - אלא נגזרת ממנה.
ואם-כן, דיני צדקה, ומעשר כספים - שווים.

וכספי צדקה: ודאי, שאתה יכול לייעד את הכסף, לאשר תחפוץ - שהרי תוכל לעשות בהם כרצונך.
אם להכנסת כלה, אם להאכיל עניים, ואם לפדות שבויים, כמבואר בהלכות צדקה.

ותוכל לתת, לאיזה עני אשר תחפוץ. כמבואר בגמרא (חולין דף קלא.):
"מעשר עני... יש בו טובת הנאה לבעלים. ואפי' עני שבישראל, מוציאין אותו מידו".
וכתב שם רש"י בעמוד ב:
"יש בהן טובת הנאה לבעלים - שבידו לתתן, לאיזה עני שירצה. וחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי עני. והיינו טובת הנאה, דבר מועט".

אלא שהשאלה היא:
האם העני, יכול לשנות צדקה שניתנה לו, עבור דבר מסוים - ולהעבירה לדבר אחר?

ובאמת, הוא סוגיא ערוכה, במסכת בבא מציעא (דף עח:):
דתניא... רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר. דברי רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל.
ועוד שם, תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית. טלית - לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.
[ופירשו בזה המפרשים: דאף לר"מ, דנקרא גזלן - אינו גזלן ממש. כי אין דרך להקפיד במתנה. בשונה, משאלה ושכירות, שיש קפידא גמורה - ואם ישנה מדעת בעה"ב, הוא גזלן]

ופסק הטור (אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצד):
"ואין העני רשאי להוציאן, (את המעות שמקבל בפורים) לדבר אחר - אלא בסעודת פורים".

וכתב עליו, הבית יוסף (אורח חיים סימן תרצד):
ויש לתמוה על רבינו. שפסק להאי ברייתא, דקתני ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו. שהרי כתבו הרי"ף (ב"מ מח:) והרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ט) שם, דליתא להאי ברייתא, דסברה דמעביר על דעתו של בעל הבית, גזלן הוי. אלא כרבן גמליאל קיימא לן, דמיקל. וגם הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מגילה (הט"ז), השמיט הא דאין עני רשאי להוציאן לדבר אחר.
ורבינו ירוחם (נ"י ח"ב), כתב להאי ברייתא. וגריס בה, דברי רבי מאיר, שאמר משום רבי עקיבא. וכתב, שרבים חולקים על הרי"ף, ופוסקים כרבי עקיבא מחבירו. ושדברי הרי"ף נראים. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל. ע"כ.

נמצינו למדים: שהדבר תלוי, בגרסותיהם בגמרא. (וע"ע בב"ח שם)

וכ' בשיירי כנה"ג, דאף לטור דפסק שאין יכול לשנות, הוא רק דין לכתחילה. (שאם-לא-כן, יסתור למה שכ' בחו"מ סי' רצא)

אמנם להלכה, פסק השולחן ערוך שם:
"אין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת. וברמ"א: ודוקא הגבאים, אבל העני, יכול לעשות בו מה שירצה".
וכתב במשנה ברורה שם (ס"ק ט):
"רצונו לומר, אף דהגובים גבו המעות לצורך סעודת פורים, מ"מ יש לעני רשות, להוציאן לשאר צרכיו:

מסקנת הדברים:
דכל הפוסקים, פסקו כרבנן. מלבד הטור וסיעתו, שהייתה להם גירסה אחרת בגמרא.

אמנם עי' במשנה ברורה (סימן רמב ס"ק ד) שכתב:
"אם שלחו לו דבר מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול. כ"כ בספר חסידים. ועיין לקמן בסימן תרצ"ד ס"ב דדעת הש"ע שם, דהעני יכול לשנות במגבת פורים, למה שירצה, אף דגבוהו לצורך פורים. אכן גם שם, יש מחמירין בזה. עיין בטור שם:

ומדבריו נראה, דחשש להם לכתחילה.

ומ"מ לדעת רבנן, שהיא העיקר להלכה, ניתן לשנות המעות כרצונו. שהוא רק מראה מקום הוא לו.

ומזה למדו הרשב"א (בתשובות ח"ב סי' שטו), והריטב"א (כתובות נד. ד"ה ההוא), דאם נותנים ליתומה כסף לנדוניא, יכולה לשנות כרצונה.
ופסקם השו"ע (בחו"מ סי' רנג סט"ז).

אבל בדרכי משה (שם סק"ז) הביא, דיש חולקים, וכן דעת הגהות מימוני, שאין לשנות לדבר אחר. ואם לא השיא ביתו, צריך להחזיר המעות. ופסקם בהגהתו לשו"ע.
[וכ' הש"ך (שם ס"ק כ"ד), דאפילו אם אמר על מנת שתשתמש לדבר פלוני, איכא מחלוקת זו - דלא כרש"ל דכ', דבעל מנת כו"ע מודו, דאסור לשנות]

וא"כ לכאורה להלכה, יש מחלוקת בדבר!
אמנם בחת"ס סי' קמז (והביאו בפת"ש שם סקי"ד) כ', דאין כאן מח' (ודלא כרמ"א).
והסביר החת"ס דבריהם:
ע"פ הגמרא (ב"ק קי), שהגוזל מהגר, ונשבע לשקר שלא גנב, צריך להחזיר הקרן, והקורבן אשם לבהמ"ק.
ואם מת הגר, ולא קרב הקורבן עדיין - אעפ"כ, א"צ להחזיר הקרן לגזלן.
והטעם, הסביר אביי: שבנתינת הכסף לכהנים, כיפר מחצה - ורוצה בכך.
ולכאורה אינו מובן! שהרי נתנו כדי להתכפר לגמרי?
והוכיח מכך, החת"ס!
שבכל מקום שמתקיים מטרת העל - סגי בהכי. ושאר רצונו, לתת למקום פלוני, הוא עדיפות בלבד, כמראה מקום בעלמא.
ולכך, כאשר נותן ליתומה עצמה, זכתה בזה, שכבר קיים בזה מצוות צדקה - והתקיימה מטרת העל, ויכולה לשנות לדבר אחר, כרצונה.
משא"כ הגהות מימוני איירי, שנתן לאבא, ועדיין לא קיים המצווה - ולא התקיימה מטרת העל. ולכן יחזיר.

העולה מהאמור:
שבשאלה שלפנינו, מותר למקבל, לשנות כרצונו. (שהוא רק עדיפות - אבל לא קפידא ממש)
ובמקום שנוכל לומר, שהנותנים הקפידו ממש, שלא ישנה לדבר אחר - עדיין, לא גרע ממעות פורים, דגם בזה פסק השו"ע, דיכול לשנות. אמנם יש חולקים, ונראה שחשש להם המשנ"ב.

בשולי הדברים, יש לציין!
דבשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף נג), הביא את הירושלמי בכתובות, לגבי מדור אלמנה. שאמרו שם: אמרה האלמנה, תנו לי מדור, ואשכירו. אין שומעין לה!... וכ' הרשב"א, דמי שיש לו בשל חברו, יכול הוא להשאיל ולהשכיר את חלקו, לאחרים. אבל מדור אלמנה, שאינה אלא מתנת ב"ד, כדי שלא תתבזה, ותנהוג אלמנותה בחוץ, לה לבדה התנו, ולא תשכירנו. ע"כ. - ומזה תלמד! שבכל הדומה לזה, אסור להעביר לדבר אחר.

שלום. יש לי שאלה לגבי שמירה על כשרות. אם פחית תירס לא כשרה, נשפכה לכיור כשר, ועבר זמן רב. האם זה אומר שאני צריכה להכשיר את כל הכלים שלי ששטפתי בכיור ההוא? מה אני עושה כדי להכשיר את המטבח? תודה

נראה שכוונתך, לקופסת שימורים צוננת של גרעיני תירס ללא כשרות, שנשפכה לכיור.
אם אכן מדובר שהמאכל קר, מספיק לשטוף את הכיור במים קרים וסבון, כדי שלא יישאר שאריות מהמאכל שאינו כשר.

יתירה מזאת, באופן זה מותר אף לכתחילה, לשפוך את התירס לכיור, ולנקותו אחר-כך במים וסבון.

במקרה שלך, שעברו ימים רבים מאז, ולא ידוע לך שהתערב משהו מהתירס, אין צורך לעשות דבר!

אמנם, אם מדובר במקרה שונה, שהתירס היה חם מהאש, או שהיה בו תוספות נוספות, או שומן - יש להפנות שוב שאלה ברורה, עם כל הפרטים - ונענה בעז"ה בהתאם.




מקורות וציונים:
במשנה במסכת חולין[1] נאמר: צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה.
והקשתה הגמרא: וכי אם נגעו זה בזה, מה הבעיה? - והלא, צונן בצונן הוא?
ותירצה הגמרא: בשם אביי, שגם בצונן, זקוקים להדיח את המאכלים, כדי שלא יישאר מאחד על חברו.

וכתב הטור ביורה דעה סימן צא, בשם בעל העיטור: [2]
דמדברי המשנה: שצריך ליזהר שלא יגעו זה בזה, נראה: שאסור לכתחילה לסמוך, ע"כ שידיח אותם אח"כ. ולכן, יש לו ליזהר שלא יגעו זה בזה.

ולמד מכך, בעל העיטור: שהוא הדין, שאסור להניח מאכל כשר, בכלי איסור. (שהרי טעמם שווה[3])

אמנם, בדבר שדרך להדיח אותו, כמו בשר חי שעדיין לא בושל - מותר לחברם ביחד כשהם צוננים, ולסמוך ע"כ שידיחם אח"כ.[4]

ופסק השולחן ערוך את דנים אלו, בסימן זה, סעיפים א-ב.
וכתב הש"ך שם:[5] שהוא הדין, שאסור לכתחילה, להניח מאכל אסור, בכלי כשר.

לפי זה, בנידון דידן:
הרי שלכאורה, היה אסור להניח את התירס האסור, בכיור הכשר - אף אם כוונתך, לשטוף את הכיור אחר-כך.
אמנם, כיון שדרך להדיח את הכיור בכל שעה, אין חשש שלא ידיחהו, וכן, הכלים המלוכלכים שבתוכו, ודאי ישטפו - ומותר אף לכתחילה לשופכם לכיור. (בדומה לבשר חי)

אמנם כל דברינו אלו, בקופסת שימורים של גרעיני תירס קר, ללא תוספות, וללא שומן.
[שאם מדובר במקרה אחר, כגון: שהתירס הורתח על האש,[6] או שיש בו שומן[7] - יש להפנות שאלה ברורה, עם כל הפרטים, ונענה בהתאם. בעז"ה]


[1] דף קז ע"ב.
[2] ח"ב, שער ראשון ח"ד הל' הכשר הבשר יג ע"ד. והביא הב"י, שכ"כ הרשב"א בתור"ה הארוך (ב"ד סוף ש"א כא:) בשם העיטור, והראב"ד, ופסקם בתו"ה הקצר (שם יט.)
[3] ט"ז סק"א.
[4] דאף שני מאכלים שרי. דלא כפמ"ג מש"ז סק"א, דהיתר זה הוא רק בכלי. עי' פת"ש סק"ג.
[5] סק"ב. והביא כן בשם הרשב"א בת"ה. וכ"ה בב"י בסי' צד בשם רבנו ירוחם. וברבים מן האחרונים, הביאם בכה"ח סק"ד.
[6] עי"ש בשו"ע ס"ד, בעניין תתאה גבר. ויש לדון: שכאן לא ניתן לקלוף/להכשירו. וגם יש לדון: אם יש כאן איסור כלל.
[7] דלדעת הפמ"ג במש"ז סק"א ברשב"א, צריך שפשוף גדול. אך עי' פת"ש סק"א, וכה"ח סק"ג.

אני משתמש בסיגריה אלקטרונית, שיש לה טעם חזק. האם צריך להקפיד, שהיא תהיה תחת השגחת כשרות?

תשובה:
אם לא ידוע שיש בה איסור - אין צורך להקפיד, שתהיה עליה השגחת כשרות.

ומכל מקום, יש להימנע לעשן בכל השנה - משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!" - וכפי שהזהיר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כמבואר בספריו.
ואמנם, בארגוני הבריאות השונים, יש מחלוקת במידת הנזק של סיגריה אלקטרונית - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה].
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה! - ולכן, יש להימנע ממנה.

עוד באותו עניין:
האם סיגריה אלקטרונית צריכה ברכה?
האם סיגריה אלקטרונית, מותרת בצום?


מקורות ונימוקים:

שמעתי ממומחי כשרות שטוענים, שצריך הכשר בגלל הטעם.
- אך נראה שאין לחוש בזה, ע"פ מה שכתב הט"ז (יורה דעה סימן צח ס"ק ב), לגבי חלב שהתערב בבשר. כדלהלן:

דהנה כתב השו"ע שם: שאם נפל חלב לסיר בשר - יטעמנו גוי, אם יש בו טעם חלב.
ואם אין בו טעם חלב - מותר.

ומדוע הצריך, שיטעמנו דוקא גוי? - שיטעמנו ישראל?
וכתב ע"כ הט"ז ז"ל:
"כתב בדרישה: מדאסר בישראל למטעם בו, יש ללמוד! שפעמים שקונין בשר מן הקצב, ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא, אסור לטעום בלשונו! עכ"ל.
והוא תמוה מאד! דהא בסי' מ"ב גבי מרה, כ' בהדיא, דטועמו בלשונו?
וע"כ נראה, דבטעימ' בלשון, אין בו חשש איסור במקום ספק ... ושאני הכא, דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש, כדי להרגיש אם יש שם טעם, וע"כ צריך שיטעמנו עובד כוכבים.
וגבי תענית, בא"ח סי' תקס"ז מבואר פשוט בזה, דאין איסור בטעימה בלשון לחוד. דלא הוזכר שם, אלא לענין טעימה, ליקח לתוך פיו, ובזה יש חילוק בין תענית לשאר איסורים".
ומבואר: דדעת הפרישה, דאסור לטעום בלשונו דבר איסור (וכ"ד הרש"ל וש"ך בסי' מב סק"ד) - ודעת הט"ז להלכה, דאין איסור בטעימה בלשון בלבד, ללא אכילה! כשהוא, ספק איסור.
והקשה על הפרישה: כיצד עלה בדעתו, להשוות טעימה בלשון, לטעימת קפילא?
הלא אדם השרוי בתענית, דנה הגמרא, האם מותר לו לטעום ממש, ולפלוט.
אבל לא דנה כלל, בטעימה קלה בלשון! - ומשמע! דטעימה קלה שכזו, אינה נחשבת לטעימה כלל. (ועי' גיליון מהרש"א)

ולסיכום:
כל שטועם ופולט - מותר.
ובלבד, שהוא רק ספק איסור!
(דבאיסור וודאי, אסור אפילו בטעימה בלשון - עי' פמ"ג שם)

והטעם להקל בספק:
ביאר שם הפמ"ג דעתו:
דבבולע איסור ופולט - הוא איסור דרבנן בלבד. (כמבואר בריב"ש סי' רפח)
ולכן, בספק איסור, מקילים - דספיקא דרבנן לקולא.
[אך בנפל חלב לסיר בשר, צריך להרגיש: האם יש בו נתינת טעם - וכדי להרגיש, כמה נ"ט החלב בבשר, צריך לבלוע! - ולכן, נותנים דווקא, לקפילא גוי]

להלכה:
בפמ"ג (סי' צה ס"ק טו) כתב: דאסור לטעום. כש"ך. (והביאו בפת"ש סי' צח סק"א. וע"ע דרכי תשובה שם סק"ו).
אך בחגורת שמואל (שם סק"ד) כתב: "האמת עם הט"ז". וכן בחוות דעת (שם בחידושים סק"ב), העתיק דברי הט"ז, להלכה. וכן ביד יהודה (שם בפיה"ק סק"ב) כתב: "והסומך על הט"ז ז"ל, לא הפסיד". וכן העתיק הכה"ח (סק"ד), דברי הט"ז והחו"ד.

ובפתחי תשובה (הנ"ל), הביא דעת הצמח צדק, דמותר אפילו טעימה ממש של איסור, (אם פולט) - דלא גזרו באיסור דרבנן. [כן הבינו בדעתו, בנו, והפר"ח (סי' קח ס"ק כב) וכ"ה בגיליון מהרש"א].
ושיש מי שהסביר דבריו: (נו"ב תניינא יו"ד סי' נב), דהתיר רק טעימה בלשון בלבד! ורק באיסור פגום! (ולא בכל איסור דרבנן)

וכיון שיש מקילים לגמרי בטעימת ספק - ויש אוסרים לחלוטין. ובלשון בלבד, לכל הדעות קל יותר!
לכן נראה, דלמעשה יש להכריע בדרך אמצעי, שבטעימה בלשון לבד מותר! - כל שאינו ודאי איסור!
[עיין פמ"ג (סי' צה מש"ז ס"ק טו) ז"ל: "אמנם, הא אמינא ודאי שפיר, ללחוך הבורית בלשון, שפיר דמי. דע"כ לא אסר הפר"ח (בסי' ק"ח אות כ"ב), אלא ליחן לתוך פיו ולרקוק, כמ"ש הצ"צ (בסי' מ"ז). אבל לחיכה בלשון, מתיר הפר"ח (בסי' מב אות ה') אפילו באיסור תורה". עי"ש עוד.
וידוע, שקיבלנו הוראות הפר"ח, במקום שלא חלק על מרן. (וכמו שהאריך להביא מהפוסקים הגאון הרב י"ח סופר שליט"א בספרו חוקי רצונך ח"ב ס"ח והביא שם ז"ל: "ושורש הדברים כבר נמצא, בדברי הגאון רבי יונה נבון, בספרו שו"ת נחפה בכסף ח"ב ט"ז ע"ב)
ועי' בשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' יב) ז"ל: "המעיין בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קמד יראה... דלחיכה בלשון, קיל טפי מטעימה ופליטה. ואף אי טעימה ופליטה אסור, מ"מ לחיכה בלשון מותרת. עיי"ש, דעושה בזה ג' מדרגות. א. טעימה ובליעה. ב. טעימה ופליטה. ג. לחיכה בלשון עצמה. ואלו הייתי כדאי להכריע, היה נראה לי דברי הפר"ח, נכונים. דלחיכה בלשון, במקום ספק עכ"פ, שרי".
וע"ש: "ושוב ראיתי בחוו"ד בסימן צ"ח בחי', העתיק ג"כ, רק דברי הט"ז להתיר. ואף שראיתי בפ"ת סי צ"ח סק"א, נראה שמסקנתו לאסור. נ"ל דברי המתירין עיקר". עכ"ל. (רק אעיר, שבפת"ש עצמו בסק"ד הביא בסתמא, לשו"ת בית אפרים שהיקל. וצ"ע)
וכן הכריעו, גם בספר הוראה ברורה, בביאור הלכה]

טעימת אדים, בספק איסור:

כעת נבוא לנידוננו!
האם מותר לטעום את אדי הסיגריה - כל שאין ודאות, שיש בה איסור?

נעמיק נא!
מה החילוק בטעימות? בין טעימת הלשון - לטעימת הפה?
ונראה ברור: שטעימת לשון בלבד, אינה צורת טעימה כלל!
וא"כ וודאי הוא, שטעימת אדי סיגריה - אינה צורת טעימה כלל!
[ואף שיש לחלק, דשם אין דרך בלקיקה בלבד. משא"כ הכא, דהוא דרך הנאתו - אך מסתבר יותר, דס"ל לט"ז, דכל שלא שייך לצורת אכילה, אין בו חשש. ואכמ"ל].
ובפרט! שבסיגריות אלו, אין לנו אפילו ידיעת ספק (ריעותא) - שאולי יש בהם איסור. אלא, שאין עליהם השגחת כשרות.
(בשונה מהמקרה שדיברו בו האחרונים, שיש ידיעת ספק. שהרי, הבשר מגיע ללא מליחה! - ומסתפק הקונה: האם בשר זה נמלח, או לא?)

למעשה:
ולכן נראה, שאין צורך בהשגחת כשרות, בסיגריות אלקטרוניות.
כיון, שלא ידוע (למיטב ידיעתי), על איזו בעיית כשרות בהם.

ובסוף דברינו, יש לציין!
מה שכתב מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בסוף תשובתו: (בשו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לט)
"אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו. וכבר הזהירה התורה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ושומע לנו ישכון בטח".
ואמנם, בארגוני הבריאות השונים, יש מחלוקת במידת הנזק של סיגריה אלקטרונית - האם היא שווה לסיגריה רגילה, או פחות ממנה? [ויש אומרים: שהרבה פחות ממנה]. 
על כל פנים, לכל הדעות היא מזיקה בהחלט! ואף ממכרת, יותר מסיגריה רגילה! - ולכן, יש להימנע ממנה.  
לכן, אם תוכל לחדול לחלוטין מעישון סיגריות - תקיים מצווה גדולה, של חיזוק גופך.

אישה שנכוותה באש בדרגה רצינית, והרופאים אסרו להרטיב את התחבושת, האם יכולה לטבול עם פלסטיק מעל התחבושת? כמובן הפלסטיק הוא רק לצורך הטבילה, ואח"כ מסירים אותו. ואם לא תהיה אפשרות לטבול עם הפלסטיק, תצטרך להמתין 4 חודשים עד הטבילה. פרט חשוב, ההתקן מפלסטיק, שהרופאים רוצים לשים מעל התחבושת, כדי להגן מהמים, לא מכסה רק את התחבושת, אלא גם קצת מסביב. כי אין אפשרות, שיהיה רק על התחבושת.

תשובה:
ציינת בדבריך: שהרופאים אסרו להרטיב את התחבושת כלל! במשך 4 חודשים!
נראה מדבריך, שאסרו להרטיב אפילו לרגע קט, ואפילו כל שהוא.
ולא מסירים את התחבושת 4 חודשים!
כיון שהדבר חריג מאוד, למיטב ידיעתי - אבקש להתייעץ עם מומחה נוסף, על כך.
רצוי מאוד, לפנות לגמ"ח משחות גרין 02-5716037 שמומחים בנושא הכוויות, במיוחד.

אך אם אכן, הפרטים כפי שציינת!
מדובר בשעת הדחק גדול, וניתן להקל, לטבול עם הרטייה, והפלסטיק - ובלבד, שיהיו שניהם, במינימום הנצרך למכה בלבד!
גם תקפיד, לנקות ולשטוף מסביב, ושלא יהיו חציצות נוספות על התחבושת הפלסטיק ומסביב.
בנוסף, אם אפשרי מבחינה רפואית, להרטיב מעט את הפלסטיק צמוד לטבילה - ואז להניחו רפוי מעט, כך שהמים במקווה לא יחדרו לרטייה פנימה, אבל יגעו במים שתחת הפלסטיק - תעשה כן.
 


מקורות ונימוקים:


מהי חציצה?
בפרשת מצורע (ויקרא פט"ו פט"ז) נאמר: "וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ" ודרשו חז"ל: (בעירובין דף ד: ובסוכה ו. ובב"ק פב. ובפסחים קט.) שלא יהא דבר חוצץ, בין בשרו למים.
ושם (נידה סז: ובעירובין וסוכה שם) מבואר: דמהתורה, רק כאשר החציצה חופה את רוב בשרו, ומקפיד על החציצה - חוצץ. אמנם, גזרו חכמים: על רובו, אף אם אינו מקפיד. ועל מיעוטו המקפיד, אף אם אינו רובו. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קצח ס"א.
ולגבי תחבושת שעל המכה, תנן במקוואות (פ"א מ"ב), רטייה שעל גבי המכה חוצצת. וכן נפסק בשו"ע שם ס"י. והטעם: שהרי היא מכסה על חלק מהגוף.
אך הנה, בנידון דילן: יש לדון, שהרי האשה חפצה בתחבושת. ואדרבה, היא מקפדת על הסרתה. וכיון שהתחבושת על מיעוט הגוף, לכאורה אינה חוצצת. [דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו]
וכמו שהביא בב"י (שם ד"ה דם יבש), דברי המרדכי, והסמ"ק: "שהרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב ושחין, אף על פי שמן הדין לא היה צריך". ולמדנו, שכל שיש צער בנטילתו, ואין דעתו להסירו עתה, קרוי אינו מקפיד, ומן הדין אינו חוצץ. אלא שהנשים הורגלו להסיר הגרב, דרך חומרא בעלמא.
ומה דתנן, רטיה שע"ג המכה חוצצת. צ"ל, דמיירי ברטיה, שדרך להחליפה תדיר. ומש"ה, הו"ל מיעוטו המקפיד עליו שחוצץ. כיון שאפשר להסירה בנקל. וכ"ה באחרונים.
[ובכתב סופר (חיו"ד סי' צא) ביאר בטעם א', דלפעמים מסירים אותה, כדי לראות אם נרפאת המכה, או לתקן הרטיה]
[ובשיעור הזמן שנחשב לחציצה, מבוכה גדולה באחרונים. ובפחד יצחק כ', דמיירי ברטיה, שדרך להחליפה יום יום. ובשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' ל) ואבני נזר (חיו"ד סי' רסה), דעד ז' ימים. ולעומתם בשו"ת מהרי"ד (חיו"ד סי' יג) חידש, דכל שהוא לזמן, חוצץ. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' כב). והנראה עיקר לדינא, כמו שיתבאר לקמן. דתלי, אם הוא דבר שמיועד/ אפשר להסירו או לא]
אבל בתחבושת, שאסור לה להסירה 4 חודשים, וודאי אינה חוצצת. דהו"ל כמיעוטו שאינו מקפיד עליו, שאינו חוצץ. ואדרבה, מקפדת היא להשאיר הרטיה עליה. והכא, אפי' חומרא ליכא, שא"א להסירה.
ואף שנשים סתם, שאין להם מכה, ודאי מקפידות על התחבושת, וכתב הב"י שם, בשם הרשב"א ורבנו ירוחם, שכל שרובן מקפידות חוצץ, אפי' במי שאינה מקפדת. וכ"פ בשו"ע שם. והטעם, שבטלה דעתה.
מ"מ במקרה זה, שכל אישה במצב כזה, זקוקה לרטייה כזו, לא שייך לומר בטלה דעתה. וכמש"כ הב"י בעצמו שם בסעיף יז, לגבי נשים שמלאכתן בצביעה. שאין צבע שעל ידיהן חוצץ, כיון דשאר נשים שהן בני אותה אומנות, אינן מקפידות. (ומדובר, אף בצבע שיש בו ממש. כמו שהוכיח, בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יג אות ב. עי"ש)
וכ"פ להקל בדומה לזה, בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קמז, ובשו"ת שו"מ תנינא ח"ג סי' קח, ובשו"ת העמק שאלה חיו"ד ר"ס מה, ובשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד סי' יט או' ג וסי' כ או' א, וכ"ה בחזון נחום סי' סז או' ד, ועי' חכמת אדם כלל קיט ס"ז. דלא כס"ט סי' קצח ס"ק יט דהתיר רק במקום סכנה, עי"ש.
וכ"ז הביא למעשה, הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סימן יב, ובטהרת בית ח"ג עמ' לו-ס. וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ט. וכ"פ בשיעורי שבט הלוי קצח ס"י סק"ב בשעה"ד גדול.

התקן הפלסטיק: (שאינו נמצא בקביעות)
וכיון, שהתחבושת אינה נחשבת לחציצה, מחמת המכה, שהרי היא חפצה בה. אף התקן הפלסטיק שעל גבה, שווה לה. שהרי נועד הוא, לחפות על התחבושת, והמכה.
ואף שהפלסטיק, אינו נמצא בקביעות במקום, ונכנס ויוצא, בשונה מהתחבושת.
אמנם, כלל עניין חציצה הוא: כל שהאדם חפץ בו, אינו חוצץ. (וכנ"ל)
והכנ"מ, האשה הלא חפצה, בכיסוי המקום בקביעות, (שלא יפגעו בו מים), ולכך, בטל הוא לגוף.
רק דבדרך כלל, די לה בתחבושת. אבל כשנפגשת במים, אין התחבושת מספיקה לכיסוי המקום, ואז מכסה אותה בהתקן הפלסטיק.
רצוני לומר: לעולם היא חפצה, בכיסוי כל מקום זה ממים. רק כשלא מתעסקת במים, אין צריכה לזה. אך כשנכנסת במים, בשום אופן שבעולם, לא רוצה להסירו.
ומה שמוסיף קצת, על שטח התחבושת, אם נעשה במינימום האפשרי, הרי שאין דרך אחרת לכסות את המכה, ואינו חוצץ. דהרי גם התחבושת נעשית, יותר משטח המכה קצת (דא"א לצמצם). אלא, דכל שמוכרח למכה - היא חפצה בכיסויו, ובטל לגוף.
(ודבר זה, שונה מטבעת, שמסירה אותה לעיתים מרצונה. וא"כ, לא תמיד חפצה בה. ומצאתי דומה לזה, לגרע"י בטהרת הבית ח"ג סל"ב, שחיזק מדברי גדולי האחרונים, למש"כ באג"מ חיו"ד ח"א סי' צז, שבטבעת, בכל שעה שיזדמן לה לישה, תסירה. משא"כ ברטייה, שבזמן זה, בכל מקרה, אינה רוצה בהסרתה.)
וההגדרה היא: אם בזמן הטבילה חפצה בו, וגם בשינוי הנסיבות, לא תסירנו - אינו חוצץ. שהרי בזמן זה, קבוע הוא לגוף.
אך אם תלי, ובהשתנות הנסיבות, לא תחפוץ בו, (כטבעת) אינו בטל לגוף - וחייץ. שהרי לא ביטלו לגמרי אפילו לזמן זה, שהרי בהזדמן מקרה, (כלישה), תרצה להסירו.
 
בדומה לזה, בדברי האחרונים:

ויעוי' כע"ז באמרי יושר ח"ב סי' פב, שכ' שאם מחמת הסכנה, רוצה שהמוך יהא באוזנה בשעת הטבילה, אע"פ שאח"כ מסירתו, מ"מ ל"ה חציצה. (וע"ע במהרש"ם ח"א סי' ז). וכ"פ להקל בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג סי' לג, אף במקומות הגלויים. וכ"כ בשו"ת שרידי אש חיו"ד סי' מד, וע"ש מה שלמד כן, מדברי הריטב"א ריש סוכה. והגדיל לומר, בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ט סק"ג, דאילולי דמסתפינא הו"א: דאף אם מקפדת על החציצה שלא בשעת טבילתה, אך בטבילתה לא מקפדת - לא חייץ. (כיון, דבאותה שעה, חפצה בו בגלל הסכנה). והביא ראיה לדבריו, מזבחים דף לה. גבי כהנים, שלא חוצץ הדם שברגליהם. כיון, שבשעת עבודה, שבח הוא להם. ואף שאח"כ, אינו שבח. וכן הביא ראיה נוספת שם, בשם הגר"י אברמסקי, מדברי הר"ן בחולין עג. שכיון, שניחא ליה בשעת הטבילה, בכיסוי זה - לא חייצא. וכן הביא ראיה זו, הגרע"י בטהרת הבית ח"ג סל"ב, לגבי סתימה זמנית.
(וע"ע בתשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בספר ויוסף יהושע סי' לג, ז"ל: "שהדבר תלוי, לשם מה היא מסירה. אם בגלל שהיא רוצה, שהמקום יהיה בלי שום דבר, כעובדא דהנוב"י, שהיא צריכה להפסיק בטהרה, שם הוי כמיעוט המקפיד - והוה חציצה..." - חזינן: דאין חיסרון, בעצם הסרתו של החציצה לעיתים. אלא בדעתה תליא מילתא. אם לעיתים היא רוצה, שיהיה ללא שום דבר. כההיא דטבעת. אך הכא, לעולם, רוצה שיהיה מכוסה מן המים, אך כשאינה במים, אין לה צורך בתוספת הפלסטיק. ודי לה בתחבושת. אמנם בתשו' שם אירי, במחליף רטייה ישנה בחדשה. אך את הגדרת חציצה קחזינן. ועכ"פ, מעיקר הדין, הכל תלי, אם בשעת הטבילה, ביטלה את החציצה ביטול גמור, בכל המקרים. וכנ"ל)
[ועי' שבה''ל ח''ד סי' קח, וח''ב סי' צה]

להרטיב הכיסוי:
ובאם אפשרי מבחינה רפואית, להרטיב מעט את הפלסטיק, צמוד לטבילה - ואז להניחו רפוי מעט. כך שהמים במקווה, לא יחדרו לרטייה פנימה, אבל יגעו במים שתחת הפלסטיק - תעשה כן. כמבואר בשו"ע שם סעיף כח. ודומיא דמש"כ בשו"ת שיבת ציון סי' מב, והביאו בשו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' כז עי"ש. (כן ציין לי הרדב"א)

למעשה:
וכמובן, כל היתר זה, הוא רק בכה"ג, דהוי שעת הדחק גדול, ובדין דרבנן, וכנ"ל.
ומה נמלצו על כגון זה, מש"כ בשו"ת השיב משה (בסי' מד בדיני חציצה): "דחומרא זו, קולא היא. שבא ע"י, לידי עבירות חמורות. לכן, לית לן להחמיר כולי האי. ובפרט, אף דהוי מיעוט המקפיד, אינו אלא מדרבנן, ובדרבנן הלך אחר המיקל. אך בלא שעהד"ח, אין להקל. דהוי אביזרייהו דעריות, ועיקרה דאורייתא" עכ"ל. (והביאו הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בתשובתו בספר ויוסף יהושע סי' לג)
וכ"כ הגרצ"פ פראנק זצוק"ל (בספרו הר צבי ח"ג יו"ד סי' קסה), ז"ל: "ולכן, אם יש ביד כת"ר, להשפיע על הבעל שיהיה מושל ברוחו, עד שיוסר הגיפס, תבוא עליו ברכה. אמנם, אם ברור הדבר שיבוא לידי עבירה, וגם בהרהורי עבירה, ובפרט, בדורנו דור יתום, כדי להצילו מעבירה חמורה, לא יעכב מלטבול עם הגיפם, ותטהר". עכ"ד.
והגרע"י זצוק"ל בספרו (טה"ב ח"ג עמ' ס), הביא: דבשו"ת רבבות אפרים (ח"ה סוס"י תקכה), הסתמך להקל על דברי הר צבי הנ"ל... כש"כ הגר"מ פיינשטיין, שבדור הפרוץ הזה, כל שאפשר למצוא קולא, טוב ונכון להתיר... שלא יבואו לידי עבירה ממש". עכ"ד.
וסיים שם הגרע"י זצוק"ל: "וכן עיקר להלכה ולמעשה".

לכלוך שעל התחבושת:
ומ"מ, תקפיד להסיר כל חציצה שע"ג הרטייה והפלסטיק. כמש"כ בשערי טבילה (סי' ל אות ו), ז"ל: "נראה, שאע"פ שבתוכו של הגבס הצטבר ליכלוך, וכיו"ב. מ"מ, אינו חוצץ בטבילה. אך באם יש חציצה על הגבס, הרי הוא חוצץ בטבילה. אך העיר הגאון רי"ש אלישיב שליט"א, שבזה לא נמדד בסוג החציצה, כמו בחציצה על בשרה. אלא תלוי בסוג קפידא, שאנשים מקפידים על חציצה שעל גבס". עכ"ד.
והגרע"י זצוק"ל בספרו (טהרת הבית ח"ג עמ' ס), ציין לחידושו הנפלא של הגרש"ז אוירבאך זצוק"ל, המובאים בספר הנ"ל, (עמ' קלה ד"ה ודודי). וז"ל: "מאחר שבתורה נאמר: 'ורחץ כל בשרו במים' - ממילא אין דין ביאת מים אלא על בשר ממש, משא"כ על הדהרים הבטלים לגבי הגוף".
וע"כ כתב הגרע"י זצוק"ל: דבדיעבד, אם לא הסירה החציצה שעל הגבס, אינה צריכה לטבול שנית. עכ"ד.

כן נראה לענ"ד, וה' יצילנו משגיאות.

אח"כ ראיתי בספר 'רבינו' (לר"א שטרית, המביא אמרותיו של הגרע"י זצוק"ל) בעמ' רצט, ז"ל:
"ט"ז תמוז תשס"ד. שאלו את רבנו, על אשה שנמצאת עכשיו במקוה, ויש לה גבס ברגל... וצריכה להשאר עם הגבס עוד חודש, וצריכה לשים על הגבס נילון, אם יכולה לטבול, ויש חשש שאם לא תטבול הם יכשלו, ורבנו אמר שיכולה לטבול".
והרי הוא ממש כמקרה זה, ושמחתי שמחה גדולה, שכיוונתי לדעתו הגדולה.
אתר זה נבנה באמצעות